ערב חג החנוכה. העיירה הייתה כמרקחה. שמועות מהימנות סיפרו על שליחו של הפריץ הגדול שהופיע אתמול בשעות הערב בביתו של גבאי העיירה והודיע על ביקורו הצפוי של הפריץ באחד מימות החנוכה בהדלקת הנרות המסורתית שמתקיימת מידי ערב ברוב שירות ותשבחות בבית הכנסת המרכזי של העיירה.
פחד מעורב בהתרגשות גדולה, לא בכל יום מגיע הפריץ לביקור. וודאי לא לכבוד חג יהודי… העסקן של העיירה, זה שיודע הכל גם הרגיע את הציבור בידיעה שהפריץ אכן בא לכבד את הקהילה היהודית ולא חלילה לגזור עוד איזו גזירה משונה. עם כל זה החשש היה גדול. הפריץ הבלתי צפוי יכול בהניף משפט לחרוץ גורלות, אם משהו לא יהיה לטעמו הוא עלול לגזור גזירה משונה ולסבך את החיים השלווים בעיירה לשנים רבות.
יהודי העיירה התכוננו במרץ. הרחובות צוחצחו, דגלים צוירו ונתלו, מקהלת ילדים אומנה לשיר את שירי החג המסורתיים, כל יהודי העיירה לקחו חלק בהכנות.
בליל רביעי של חנוכה זה קרה. המרכבה ההדורה הופיעה וממנה ירד הפריץ מדושן העונג. הוא נכנס עם פמלייתו לבית המדרש שם כבר נאספו כל יהודי העיירה. התזמורת פתחה בשיר וזמר והפריץ ישב על מקומו המכובד כשהוא מדושן עונג ונראה נהנה מכל רגע.
לאחר דרשות נמלצות ושירים שבוצעו בטוב טעם ניגש רב העיירה לעיקר, להדליק את החנוכייה המהודרת.
הוא היטיב ארבעה נרות משמן זית זך ובירך ברגש. בריכוז מלא הדליק רב העיירה את ארבעת הנרות וכשהוא הסתובב לכיוון הקהל לקראת שירת 'הנרות הללו' הוא הרגיש בשקט הסמיך שעוטף את בית המדרש.
מבט חטוף לכיוון הפריץ הבהיר לו שמשהו הסתבך… הפריץ עמד מכיסאו והביט בעיניים מצומצמות בחנוכייה הדולקת. בשקט ששרר בבית המדרש נשמעה שאלתו הרועמת: "מדוע לא הדלקתם את כל המנורה? למה רק חצי? מה, אין לכם מספיק כסף לשמן לכל החנוכייה"?
אה, הרב חייך בסלחנות. המנהג של החג אצלנו הוא שלא מדליקים מיד את הכל אלא כל יום מוסיפים נר אחד עד היום האחרון בו אנו מדליקים את כל המנורה. ניסה הרב לאלף בינה את הערל.
"לא הבנתי, השיב הפריץ. אם יש לכם מספיק שמן והמנורה היא בעלת שמונה קנים למה שלא תדליקו את הכל? מהו הדבר המוזר הזה? זה הרבה יותר חגיגי שכל המנורה דולקת, לא"?
בוודאי שזה יותר חגיגי, אתה צודק כבוד הפריץ. ניסה הרב להשיב. אבל…
נו, קטע הגוי את דברי הרב. אז תשים שמן ותדליק את הכל, מה הבעיה?
הרב ניסה שוב להסביר אבל הפריץ לא הבין. אחרי עוד נסיון אחד הבין הרב שאם הוא רוצה שהפריץ יצא מכאן מרוצה ובשביל שהעניינים לא יסתבכו כאן יתר על המידה כדאי לו לשים שמן ולהדליק את שאר החנוכייה ולקיים בהידור את המצווה של 'וחי בהם ולא שימות בהם'…
ביום שלמחרת עת כולם התאספו שוב בבית הכנסת להודות לה' על ניסי החנוכה ועל הנס הפרטי שלהם על הביקור שעבר בשלום, נעמד רב העיירה ונשא דברי שבח לבורא העולם.
בסיום הדברים אמר הרב: דעו לכם יַקִּירַי! אם אנו רוצים להבין את מהות ההבדל בין יהודי קדוש לגוי המגושם צריך להיזכר בוויכוח שהיה כאן אתמול. מהות ימי החנוכה היא הרי 'מוסיף והולך'. כל צורת העבודה הרוחנית שלנו היא בדרך של שלב אחר שלב ונדבך הבנוי על זה שמתחתיו. גוי לא יכול לקלוט מושגים כאלו. מבחינתו אם יש עוד קנים במנורה אין סיבה לא להדליק אותם… הוא לא יכול לקלוט מצב של עבודה מתמשכת וארוכה של דרגות דרגות העולות בסולם העבודה זו אחר זו. הוא צריך את הכל ביד ומיד…
לקח חשוב ומרומם יש בחג הקדוש הזה. בתפיסה החומרנית אין סיבה לחכות עם מה שאפשר להנות ממנו עכשיו. אם תסביר לגוי מגושם שכדאי לו לוותר על רווח מיידי כדי להרוויח אחר כך יותר הוא יענה לך שעדיף ציפור אחת ביד משניים על העץ… הוא גם יצדק בהבנה שלו, כי בחומריות שדוגלת בהנאות זמינות, מה שיש לך עכשיו תהנה ממנו.
לעומת זאת התפיסה הרוחנית בנויה על שלבים הנתמכים אלו באלו. אי אפשר לקפוץ מדרגות ולרכוש את מה שלא שייך לך כעת. כיון שהתכלית היא לא ההנאה הרגעית אלא מטרה נעלה הרבה יותר שהיא עתידית ומושגת, העבודה ארוכה ורציפה.
זהו המסר של 'מוסיף והולך' של חנוכה. ההבנה שהעבודה הרוחנית בנויה על מדרגות שהן עצמן המטרה… הדרך חשובה לא פחות מהסוף. בכל יום מוסיפים עוד נר שמאיר את הנפש מבפנים. בכל יום בחיינו אנו מתקדמים ומדליקים עוד שלהבת שמאירה לנו את הדרך הלאה.