על הניסים ועל הפורקן
מאת: הרב משה מיכאל צורן
סיפורי-הפלא על הישובים שומרי השבת, שהמחבלים לא חדרו אליהם כלל, או ניסו לחדור ולא הצליחו – הגיעו מכל כיוון! הסיפורים הללו הדהדו חזק יותר כאשר בכיסיהם של המחבלים הארורים התגלו תכניות מפורטות על השתלטות גם על הישובים הדתיים, ולמרות הכל כשהגיעו לשעריהם של הקיבוצים והמושבים שומרי השבת, המשיכו הלאה ולא חדרו אליהם.
גם הסיפורים המרובים, עשרות במספרם, שנשמעו מכלי ראשון ודיברו על כך שצעירים שהיו אמורים לחלל את אותה שבת, החליטו ברגע האחרון לשמור על זהותם היהודית, וניצלו – הדהדו בכל אתר ואתר, והפכו לשיחת היום גם אצל אחינו התועים. עיתונאים שמעולם לא התרגשו משום אקט שכזה, וניסו בתחילה להכחיש את העובדות, הודו והתוודו בעל-כרחם שמדובר בתופעה מתגלגלת, ונאלצו לראיין את הניצולים ולהשמיע את סיפורם, ואת הבת-קול השבתית שנשמעה מפיהם.
כולנו חונכנו על ברכי ההשגחה והאמונה; לנו, כיהודים מאמינים, לא היה בכך ספק מעולם ובכל זאת, כאשר רואים את הכל בעיניים, זה חודר לעצמות, ומחזק את כולם, כולם – כולל הכל. גם אלה שעד היום כיסתה מעטפת-ע"ג-מעטפת את ליבם היהודי. ואכן, רבים מעמי הארץ מתייהדים, וההכרזות על כך ש'מהיום והלאה אני שומר שבת', נשמעות בכל פינה. מה שהוסיף לכך תרומה משמעותית היו השלטים הגדולים שנתלו בכל רחבי הארץ, והכריזו בריש-גלי 'ישראל עושה קידוש'. שלטי-הענק, שנתלו כבר לקראת השבת הראשונה לאחר הטבח הנורא, עשו את שלהם, וכבודה של השבת התייקר עוד יותר בעיני ההמון.
כשניסינו לרכז מעט מסיפורי ההשגחה הפרטית, תוך הקפדה מרבית על אמינות ועל ראיון פרטני וממוקד עם אישי-הנסים הללו, ממש הצטמררנו, לא יכולנו להאמין… במיוחד כשהשמועה אודות הצלתם של כל שומרי השמיטה בעוטף עזה, התבררה כנכונה בעליל.
לא רק שומרי השבת. היום אפשר כבר לבשר למי שעדיין אינו יודע, שכל שומרי השמיטה, ללא יוצא מן הכלל, ניצלו, וממש אף אחד מהם לא נפגע, למרות שבישובי העוטף מתגוררים חקלאים רבים ששמרו שמיטה, ואת חלקם הגדול ביקרנו בשמיטה האחרונה. יש מהם, לא אחד ולא שניים, המתגוררים בישובי קו-הגבול, הסמוכים ביותר לעזה, והם מספרים לנו השבוע על נסי-נסים שאירעו להם. תוכלו לקרוא כאן סיפורים ותיאורים ממקור ראשון, שעדיין לא התפרסמו כלל.
ובואו נתחיל מהישוב כפר מימון, השוכן ממש בקו-הגבול. 'נתחיל' אמרנו, אבל לא ממש מתחילת המלחמה, אלא 5 שבועות לאחר מכן… חקלאֵי העוטף העומדים בקשרי מסחר עם מפעל 'חסלט', יודעים שעליהם להקפיד על נקיוּת מוחלטת מתולעים בכל הירקות שהם מגדלים. זו הרי הסיסמא של מפעל זה, ולשם כך הוא בא לעולם עוד בגוש קטיף, וכפי שכולנו יודעים.
כדי להגיע למצב של ירק נקי מתולעים, יש כמה שיטות ופטנטים. אבל, התנאי היסודי הוא החיוב לרסס – לפחות פעם בשבוע – את חלקת הירקות בשדה. מי שלא עושה גם את המינימום הזה, אין סיכוי שהסחורה הזו תהיה נקיה ותעבור את הביקורת המחמירה של המפעל.
גם רון אקסוזידו, החקלאי היחיד מכפר מימון ששמר שמיטה, הקפיד על כך תמיד. חלקות-הכרוב שלו רוססו על ידו בקפידה, ומעולם לא שכח את חובתו זו. 'איך אפשר לשכוח'? – הוא אומר; 'הרי הלקוחות של המפעל מקפידים על ענין התולעים יותר מכל דבר אחר, ואם לא ארסס, אפשר יהיה להשליך את הירקות לפח'.
עכשיו תשמעו מה קרה לו, לחקלאי זה, לאחר שחזר לביתו ולשדותיו בכפר מימון 5 שבועות אחרי שמחת תורה. לאחר שאקסוזידו סיפר לנו על כך, אין הגדרה אחרת לסיפור זה מאשר 'נס גלוי'. מאוחר יותר נתאר את הנסים המופלאים שהיו לתושבי הכפר ביום בו פרצה המלחמה, אבל עכשיו הוא מתמקד בפינוי של כל התושבים שבוצע מיד במוצאי השבת ההיא.
מיהר מיד לעגבניות-השרי
מלבד חברי כיתת הכוננות וכמה חקלאים, לא אפשרו לאיש להישאר במקום. גם החקלאים שהורשו להישאר בשטח, לא קיבלו היתר לעבד את שדותיהם הצמודים לקו-הגבול. רק 3-4 שבועות לאחר מכן התקבל ההיתר להגיע שוב אל השדות, וגם זה בשלבים איטיים.
אם ניקח בחשבון שבחול המועד סוכות לא ריססתי, אומר רון, ולאחר מכן גם בשבועות שלא התירו לנו לעבוד, הרי שלפנינו 5 שבועות שהכרוב שלי לא עבר שום ריסוס. כשניגשתי לשדה בפעם הראשונה, הייתי בטוח שלא אצטרך אפילו לקטוף את הירק, אלא להשליכו מיד לפח האשפה הקרוב… לא היה כל ספק בכך. 5 שבועות בלי ריסוס?! – אין כל סיכוי שבעולם שהכרוב יישאר נקי!
רון מציין עוד שבגלל שהיה בטוח שהכרוב הלך לאבדון מוחלט, 'לא ניגשתי אפילו לחלקות בהן הוא גדל, אלא מיהרתי מיד לעגבניות-השרי, שניטעו בשלב מאוחר יותר, במטרה להציל אותן. רק לאחר שהצלחתי במשימה זו, והעגבניות נשמרו פחות או יותר במצב שפיר, ניגשתי אל חלקות-הכרוב, וכמעט שהתעלפתי…
לא יכולתי להאמין למראה עיניי. הכרוב היה נקי, ללא שום תולעים!!! מיששתי כרוב אחרי כרוב, ערוגה אחרי ערוגה, והכל – אבל ממש הכל – היה נקי. כל-כך לא יכולתי להאמין למול המחזה, שהייתי בטוח שהתולעים עוד ייצאו בשלב מסוים מתוך הכרוב (למרות שאין מציאות כזו…), ואולי אפילו אין טעם לשלוח את הירק למפעל.
וכשהודיעו לי מ'חסלט' שהכרוב היה נקי ועבר את כל הבדיקות, התפרצתי בבכי של הודיה להשם יתברך. לי אישית אין ספק שהנס הגלוי הזה קרה בשל שמירת השמיטה, בה עברתי נסיונות קשים מאוד, ובסיעתא דשמיא עמדתי בהם בגבורה.
10 שניות. לא יותר!
זה הנס האישי שהתרחש לרון אקסוזידו, אבל האיש מספר לנו גם על נסי-הנסים שהתרחשו לכל חברי המושב שלו הסמוך לעזה. אם רציתם לדעת עד כמה סמוך 'כפר מימון' לגבול, נספר לכם שמרגע הישמע אזעקת הצבע-האדום, יש לחברי המושב הדתי בדיוק 10 שניות עד ל'נפילה'. 'חדר-הממ"ד שלי נבנה בקומת הכניסה, וכאשר אני נמצא בקומה השניה, אינני מספיק לרדת ב-10 שניות לקומה הראשונה', אומר רון, שנולד בכפר מימון ועשה כאן את כל 54 שנותיו עד הלום.
ואם 10 שניות בכפר מימון נחשבות לפרק-זמן משמעותי, הרי ששנה שלימה היא 'נצח'… ואכן, אם תשאלו את אקסוזידו כיצד היה מסוגל למרות כל הקשיים לקבל על עצמו את שמירת השמיטה, שבמהלכה שָׁבַת מעבודה במשך שנה תמימה, הוא פורס את ידיו השמימה, ומוציא מפיו 'מלים-של-נצח', שרק יהודי בעל מסירות-נפש כמותו, יכול לומר:
'שנה זו איננה רק נצח; היא נצח-נצחים' – – – וההד-החוזר ממילות-הנצח הללו, נשמע בשנת השמיטה האחרונה במרחבים העצומים של השדות והמטעים מול כפר מימון, שם ממוקמים גם 50 הדונמים של החממות שלו, שהיו מושבתות לחלוטין. ואם עדיין לא הבנו על איזה 'נצח' הוא מדבר, מסביר רון: 'על-אף הקשיים הגדולים, וחרף הנסיונות הבלתי-ייאמנו שעברו עליי, קשיים שאף אחד אינו מסוגל לתאר – הרגשתי בתוככי לבי שזו מצוות-הנצח שלי! זו המצוה המוטלת עליי, כחקלאי, והנני מוכן למסור את כל-כולי עבור קיום המצוה הזו'!
ואנחנו עדים לכך שהחקלאי מכפר מימון לא רק שמר שמיטה בעצמו, אלא ניצל כל יום משנת השמיטה כדי להחדיר ולהספיג גם אצל יהודים אחרים את טהרתה וקדושתה של שנת-השבע. עוד לא נתקלנו בחקלאי פעלתן שכזה, שלא הסתפק רק בכך שהוא שומר שמיטה כהלכתה, אלא היה מעונין להגביר ככל האפשר את המודעות למצוה זו.
אם פרק-הזמן להגעת הטיל הוא 10 שניות, תבינו שמדובר באחד הישובים הסמוכים ביותר לעזה. זו גם היתה הסיבה שבתקופת ההתנתקות התרכזה כל התקשורת העולמית במרחבי כפר זה, שהיה צמוד למוקדי ההתרחשויות הדרמטיות בגוש קטיף.
נסיגה לא-מובנת מהוואדי
כפר מימון היה במשך כל השנים אחד הישובים המופגזים. יתירה מזאת; היירוטים של 'כיפת ברזל' מתבצעים ממש-ממש מעל הכפר, ורסיסים מטילי היירוט נוחתים על הישוב, וגם הם מסוכנים עד מאוד. הישובים הסמוכים לכפר מימון הם 'שובה', 'זמרת', 'שוקדה' ואחרים, הזכורים לכולנו מימי המבצעים הצבאיים כששמם הוזכר כמעט בכל רגע נתון בצרוף הוראה 'להיכנס לממ"ד', או לשהות בקרבתו.
הקירבה הגיאוגרפית גרמה לכך שכפר מימון היה אחד הישובים הראשונים שהמחבלים התכוננו להגיע אליו. 'וזה היה ביום שמחת תורה, בשעה מוקדמת, לאחר שהתכוננתי לצאת לבית הכנסת, ולסדר קצת את הספסלים לאחר ההקפות השמחות שהיו בלילה', אומר רון. עם הישמע האזעקות וקולות הירי הבנתי מיד שלא מדובר באירוע רגיל, ומה שחיזק את ההבנה הזו, היו הקולות שעלו מהוואדי החוצץ בינינו לעזה.
בין הרצועה לכפר מימון חוצץ, מלבד הוואדי, גם יער גדול, והמחבלים היו כבר בתוך הוואדי, ובדרך הטבע הם היו זקוקים לעוד 2-3 דקות כדי להגיע לשער הישוב, שגם היה נעול, כמו בכל הישובים הדתיים שניצלו בגין זה. ברם, עוד בטרם הגיעו לשער, נסוגו המחבלים – מסיבה ממש לא-ברורה – וחזרו לגדה השניה של הוואדי, והתקדמו לעבר ישובים אחרים, תוך שהם משאירים את כפר מימון נקי ממחבלים.
הנסיגה הלא-מובנת התבצעה במרחק עשרות מטרים מהגדר של כפר מימון. אם חלילה היו המחבלים מממשים את כוונותיהם באשר לכפר מימון, גם המסוקים שהגיעו מאוחר יותר לא היו מצליחים לסייע במאומה. רון מגלה שהמסוקים אמנם פרקו עשרות חיילים שהחלו להילחם נגד המחבלים, אבל לא בהצלחה יתירה, מה-גם שאחד המסוקים נפגע מטילי ה-אר.פי.ג'י שירו עליו.
הוא-עצמו 'מוכן להודות' שהכפר כולו ניצול בזכות שמירת השמיטה שלו, שעד היום הוא אינו מבין 'מהיכן שאבתי את הכוחות הבלתי-נדלים! הרי מדובר בנסיונות שכמעט לא ניתן לתאר! מאיפה, מאיפה היה לי את הכוח הזה'?! – הוא מתמה על עצמו, ומסיים במשפט חודר-לב-ונפש: 'אף אחד לא ראה את הנסיונות שלי, רק הקב"ה, וברגעי-החרום שעברנו קיבלתי סיוע מלעילא בצורה על-טבעית'!
באמצעותינו מבקש אקסוזידו להודות לא-ל עליון על כל הנסים שנעשו לו, ולחברי הכפר, והוא אינו שוכח להודות גם לכל קבוצות המתנדבים שבאו לסייע בעבודות החקלאות והקטיף שלו, ושל חבריו החקלאים. אני מוכרח לציין, הוא אומר, שמדובר באנשים מכל הגילאים, מ-20 עד 70, מכל סוגי האוכלוסיות, שבאו לעזור לנו, החקלאים, בעבודות השדה, לאחר שהעובדים הזרים ברחו מהאזור.
(מתוך המודיע)