יחיאל סבר
בעוד ימים ספורים נזכה לקבל את התורה מחדש באהבה, אולם השנה התחושות הן קשות וכואבות לאחר האסון הנורא שאירע במירון, מהו המבט הנכון שעלינו להסתכל על האסון הנורא וממנו לנסות לצמוח ככל האפשר ולא לשקוע בתהומות העצב והייאוש?
ראש הישיבה שליט"א: כאשר אנו שומעים על מאורע קשה, כואב, מטלטל, כמו זה שאירע בל"ג בעומר באתרא קדישא מירון, השאלה הראשונה שאנו שואלים את עצמנו הינה: "למה?"… זו אמנם השאלה הראשונה, אולם למעשה, את השאלה הזו – אין טעם לשאול, משום שלא ניתן לקבל עליה תשובה… בהדי כבשי דרחמנא למה לן! אין לנו יכולת להבין את נסתרות השגחתו יתברך, ותהיה זו אפילו עזות מצח אם ננסה להבין – כביכול יש ביכולתו של בר תמותה לרדת לחקר מעשיו של תמים דעים.
אולם השאלה השניה שאנו שואלים את עצמנו, והשאלה הזו בהחלט צריכה להישאל, הינה: "מה?". כלומר: מה הקב"ה ביקש לומר לנו באמצעות המאורע המטלטל הזה? מה הוא יתברך מבקש מאתנו? הלא 'דיבר איתנו אדוני הארץ קשות'! זו היתה תוכחה מגולה, מייסרת, ולבטח יש לה תכלית!
אלא שלאמיתו של דבר, גם השאלה הזו מיותרת… משום שאם נהיה כנים, כלום עלינו להתאמץ בכדי לגלות מה עלינו לתקן? כלום אין לב יודע מרת נפשו? כל אחד מכיר את עצמו, את חולשותיו ואת חסרונותיו, ועל כל אחד ואחד להתחזק במה שעליו להתחזק – על פי מדרגתו ומצבו הוא, על פי ניסיונותיו שלו!
הסטייפלער ביקש לבטל את הנסיעה
באלו דברים ראוי להתחזק לנוכח המצב הקשה, האסון שאירע במירון וכעת הטילים הנוחתים על בתי ישראל בכל רחבי הארץ.
ראש הישיבה: בזמננו היו מייקרים את הזמן. הבה נקבל מעט מושגים. נכדתו של מרן הסטייפלער, נשואה לנינו של ה'חפץ חיים', נכדו של ר' מנדל זקס – שהיה בעל בתושל ה'חפץ חיים' מזיווגו השני. והנה, באחד הימים – סיפר נינו של ה'חפץ חיים' למרן הסטייפלער, כי הינו מתעתד לנסוע לירושלים בכדי להפרד מסבתו, בתו של ה'חפץ חיים', שהתגוררה באותם ימים אצל בנה – רבי הלל זקס, וכעת היא מתכוונת לטוס לאמריקה למספר חודשים בכדי לבקר את בניה המתגוררים שם.
על פניו, מדובר בנסיעה מוצדקת לחלוטין. כלום יש מקום להלין על מי שנוסע להפרד מסבתו, הנוסעת למרחקים למספר חודשים? ובפרט, כאשר מדובר כאן בשריד לדור דעה, בתו של ה'חפץ חיים' זי"ע! מי יודע? אולי אפילו יש כאן בחינה של מצוות כיבוד אב ואם מדאורייתא! אולם הסטייפלער, כנראה, סבר אחרת… "אינני אומר לך מה לעשות", הוא הטעים ואמר לבעלה של נכדתו, ומיד המשיך: "אולם זאת אוכל לומר לך… בזמננו – היו מייקרים יותר את הזמן!"…
למותר לציין, כי באותו הרגע התבטלה הנסיעה והרעיון ירד מעל הפרק…
האם אנו מבינים במה מדובר? נסיעה של מצוה, לפגוש את הסבתא, בתו של ה'חפץ חיים'… ובמי מדובר? באברך תלמיד חכם, שחזקה עליו שגם בעת הנסיעה ינצל את הזמן ללימוד, כך שמדובר לכל היותר על ביטול תורה מסוים ב'איכות'… וגם זאת, לא למשך מספר ימים, אלא למספר שעות – כמשך הזמן הנחוץ לשם נסיעה הלוך וחזור, מבני ברק לירושלים! ועדיין, הסטייפלער היה חד משמעי: "בזמננו – היו מייקרים יותר את הזמן!"…
על ה'חתם סופר' אכן מסופר, שכאשר נקרתה לידו הזדמנות לפגוש את אמו בעיירה סמוכה למקום שהותו – הוא הושיב בית דין, שקל את הדבר, והחליט שלא לנסוע… אולם הלא ברור שלא כל אחד נמצא בדרגה זו! מה רצה אפוא הסטייפלער מנכדו? מה פשר הביקורת הנוקבת שטמונה היתה בתשובתו? המשמעות אחת: הדרישות שיופנו כלפינו – אינן שונות במהותן מהדרישות שיופנו כלפי גדולי עולם בני הדורות הקודמים! אולי אנחנו במדרגה נמוכה יותר, אולם עדיין – עלינו לזכור שיתבעו אותנו בשמים: "מדוע לא ייקרתם יותר את הזמן – כפי שייקרו אותו בדורות קודמים!".
מושגים בני דורנו…
"לקבל מעט מושגים"…
ועדיין רבים יאמרו לעצמם כי מעשים אלו אינם שייכים כמעט לבני תמותה, ודאי לא לאנשי דורינו…
ראש הישיבה שליט"א: אם סבורים אנו שמושגים אלו הינם מופקעים לחלוטין ביחס לבני דורנו, הרי שהמעשה הבא יבהיר כי לא כך הם פני הדברים…
היה זה לאחר פטירתו של סבי, הסטייפלער. במהלך השנה הראשונה – יבלחט"א אבי מורי שליט"א קיבל על עצמו למסור שיעור בתלמוד ירושלמי לעילוי נשמתו. כך, מדי מוצאי שבת נמסר השיעור בבית הכנסת 'לדרמן', כאשר על משתתפיו נמנים תלמידי חכמים מופלגים, אברכים חשובים – מסלתה ושמנה של בני ברק, ראשי ישיבות ויושבי על מדין. הלא מן המפורסמות הוא שאבי מורי הינו מרא דירושלמי… ובכן, מי יחמיץ את ההזדמנות לשמוע שיעורים בתלמוד ירושלמי – ממרא דירושלמי?
בכל שיעור היו מספיקים כארבעה דפים בירושלמי, מעל ומעבר למושגינו… וכך, במשך שנה שלמה, השנה הראשונה לפטירתו של הסטייפלער – זכו משתתפי השיעור לסיים את סדר זרעים מהתלמוד ירושלמי, וכבר היו בעיצומה של מסכת שבת. אולם אז, הודיע אבי מורי שליט"א, כי מאחר והשנה הראשונה הסתיימה – הרי שאין בכוונתו להמשיך את השיעור, אלא רק לסיים את מסכת שבת שבלימודה החלו – ותו לא.
אודה על האמת: לא הצלחתי להבין. ניגשתי אל אבי מורי שליט"א ושאלתי אותו: "אבא… הרי כבר התחלת למסור שיעור על הירושלמי, שלימודו הינו בנפשך ממש… הלא השקעת רבות כל כך בכדי לחבר את הציבור ללימוד התלמוד הירושלמי, ובכדי לפענח לציבור בני התורה את צפונותיו…
ובכן, מדוע לא להמשיך את השיעור? הרי מדובר על פעם בשבוע בסך הכל, למשך שעה בלבד!". כך שאלתי, אולם אבי מורי היה נחוש: "חבל על הזמן… הכנת השיעור גוזלת מזמני!" הוא השיב.
"אבא… כמה זמן כבר גוזלת הכנת שיעור על ארבע דפים בירושלמי? הלא הדברים שגורים על פיך!" לא ויתרתי, אולם אבי מורי השיב באופן חד משמעי: "הכנת השיעור גוזלת ממני חמש דקות בכל שבוע! חבל על הזמן!"…
אנו מבינים? כאן כבר מדובר על אדם שחי בינינו כיום… האם אנו מסוגלים להבין את המושגים הללו? ובכל זאת, אנשים מסתובבים ברחוב כאילו הם מושלמים, ובסך הכל מרוצים ממצבם… הם לומדים, פחות או יותר… הם מתפללים 'בסדר', שלש פעמים ביום… הם ממלאים את חובתם ברמה של 'לצאת ידי חובה', וטוב להם עם זה… אולם אם נקבל מעט מושגים מתוך התבוננות ברבותינו בני הדורות האחרונים, אולי נוכל לשקול שוב את שביעות הרצון העצמית שלנו…
ה'משחק' בליל שבת בבית מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א
לקראת חג השבועות בו אנו מקבלים את התורה מחדש מאהבה מדי שנה, אם אפשר לשמוע מראש הישיבה שליט"א דברים בנושא ידיעת התורה.
ראש הישיבה שליט"א: הבה נתבונן בידיעת התורה שלנו ונבחן האם יש מקום לשביעות רצון עצמית בנושא זה…
אבי מורי שליט"א, כמו הסטייפלער זצ"ל, נהג מאז ומעולם שלא ללמוד בליל שבת מתוך הספר. בחשמל – הוא כמובן אינו משתמש, ואילו לאורם של ה'לוקסים' בהם השתמשו – הם נהגו שלא ללמוד, משום שהחזו"א סובר שאסור ללמוד לאורם מבלי 'שומר', ובפרט שלימוד ממושך לצד ה'לוקס' המתחמם אינו דבר פשוט כלל ועיקר…
בנושא זה, אבי מורי, וכך גם הסטייפלער, מעולם לא חיפשו היתרים. בימים כתיקונם – הם היו לומדים שמונה עשרה שעות ביממה ואפילו יותר… אולם בלילות שבת הארוכים – הם לא פתחו ספר! מעולם לא!
זכורני, שפעם ניגש יהודי ושאל את אבי: "מה עם ביטול תורה?", ואילו אבי השיב מיד חד משמעית: "גם חז"ל ידעו שמניעת הלימוד
לאור הנר כרוכה בביטול תורה… ובכל זאת אסרו ללמוד לאור הנר!"…
ומכל מקום, מה עושים בלילות שבת הארוכים? לפעמים – אבי מורי היה הולך לדבר בלימוד עם הגר"י זילברשטיין, לפעמים עם הגר"י ישראלזון, ולפעמים – הוא היה נשאר בבית… באותן הזדמנויות, היינו אנו, הילדים, פותחים ספר שהיה בביתנו, ספר בשם 'מכלול המאמרים ופתגמים', ובו הופיעו כל המאמרים שנמצאים בש"ס ובמדרשים, מסודרים על פי סדר הא' ב', והיה זה ה'משחק' הקבוע שלנו: אנו היינו קוראים מאמר – ואבי היה מציין מיד את מקורו, תוך שהוא מוסיף בדרך כלל על המקורות המצויינים בספר…
ובכן, אלו הם מושגים של 'ידיעת התורה'! האם אלו המושגים שלנו? האם יש מישהו שיכול לומר שהוא התקרב אל המושגים הללו? ככל הנראה, התשובה שלילית… ובכן, כיצד אדם יכול להיות מרוצה מעצמו, ולהסתובב בתחושה שעליו להתאמץ ולחפש במה עליו להתחזק, בו בזמן שהוא רחוק כל כך ממושגי ידיעת התורה שנמצאו בימינו אנו?
שאלה של חיים ומוות
שעון החול במחיצת ראש הישיבה שליט"א אוזל במהירות, דבריו הקולחים הנאמרים בטעם זקנים מבית אביו הגדול רבן של ישראל שליט"א ולמעלה בקודש מרתקים ומחזקים, אך המחוגים נעים ללא רחם וראש הישיבה שליט"א נאלץ לסיים את השיחה המיוחדת.
לסיום, ביקשנו מסר מחזק לימים נעלים אלו וכיצד לשמר את העלייה הגדולה של יום קבלת התורה.
ראש הישיבה שליט"א: בתנא דבי אליהו זוטא )י"ד( מצינו מעשה נורא: "פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום, ומצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה, והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי. ואמרתי לו: 'בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין?', ואמר לי: 'רבי, יש לי דברים שאני משיבו! בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה!'. ואמרתי לו: 'בני, מה מלאכתך?', ואמר לי: 'ציד אני!'. ואמרתי לו: 'בני, מי למדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות, ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים?', ואמר לי: 'רבי, בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמים!'. ואמרתי לו: 'ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעה מן השמים, ולדברי תורה שכתוב בה: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו – לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים?',
מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח. ואמרתי לו: 'בני, אל ירע לך, אלא כל שאר בני אדם באי עולם הן משיבין תשובה זו על אותו ענין שהן עוסקין בו, אבל מעשיהן מוכיחין עליהן!'".
הבה נתבונן… מדובר כאן באדם שדיבר עם אליהו הנביא, ולבטח לא כיחד בדבריו מאומה… אם הוא סיפר שהגיע למסקנה כי 'בינה ודעת לא נתנו לו מן השמים' – כנראה שהוא ניסה, וניסה, וניסה – ולא הצליח… ובכן, מה כבר ניתן לדרוש ממנו? וכיצד לבסוף עלה בידו של אליהו לשכנעו כי טעות בידו? התשובה פשוטה: אם אותו אדם לא הצליח ללמוד תורה, כנראה שגם להשליך מצודות הוא לא הצליח בתחילה… אולם בכל הנוגע לפרנסתו הוא הבין היטב, שאין לו ברירה! אם הוא לא ילמד מקצוע – הוא ימות ברעב! ובכן, כשאדם יודע שאין לו ברירה, והאפשרויות הן למות או להצליח – הוא יצליח!
את היסוד הזה, עלינו לקחת עמנו ולאמץ לחיי היום יום שלנו. כולנו לומדים, אפילו לומדים היטב… אולם עלינו לזכור, שהתורה הינה החיים שלנו! בלעדיה לא יתכנו חיים! לא מדובר בשאלה של 'מדרגות', של 'מעלות', של 'יתרונות', מדובר בשאלה של חיים ומוות!
(מגזין 'במה' bama.org.il)