"כי שרית… ותוכל"
עם כניסת הצבא הרוסי לוילנא, כאשר קציני הצבא ופקידי השלטון הרבים שבאו בעקבותיהם נצרכו לדירות עבור בני משפחותיהם, עברו שליחי השלטון מבית לבית על מנת לבחון את ההיצע העומד לרשותם, וכל דירה שנראתה להם מתאימה סומנה על ידם, ולבעליה הודיעו כי בימים הקרובים יפקדו את ביתו קצינים ובני משפחותיהם, ובמידה והיא תמצא חן בעיני מי מהם, הרי שיהיה עליך לפנותה תוך ארבעים ושמונה שעות.
תמורת הדירות שיושביהן אולצו בעל כרחם לפנות לטובת קציני הממשל ופקידיו, היו הרוסים נותנים דירה אחרת באחת העיירות שבפרברי וילנא, באומרם כי: "לא כולם צריכים לגור בוילנא, רק האישים החשובים"…
כך נראה היה הצדק בעיני הסובייטים שרוממות השוויון בגרונם.
והנה לא חלפו ימים מועטים עד שאנשי צבא הופיעו בפתח מעונם של מרן הגרי"ז וילדיו, והואיל והיתה מרווחת ונאה, רשמו אותה תיכף ככזו המיועדת לקציני הצבא. תמורתה, רשמו הללו דירה אחרת שאליה יוכלו בני הבית לעבור.
והנה אחר בדיקה התברר גם אז כיצד נראה ה'צדק' בעיני השלטון הרוסי – שכן ה'דירה' לא היתה כי אם חורבה נטושה בלב שדה מחוץ לעיר, נעדרת חלונות ודלתות. אלא שלא היה בפרט ה'שולי' הזה כדי לשנות את הפקודה שתוך יומיים עליהם לפנות את הדירה עם חפציהם. ובכן התחילו בני הבית לארוז לתוך ארגזים את מיטלטליהם, בלב כבד וחרד מפני הבאות. אמנם כאשר מרן הגרי"ז הבחין בכך היה מאד לא שבע רצון מזה, ואמר שאין להשגיח על הוראתם לפנות את הדירה ולא בידם הדבר תלוי כי אם ברצון ה' בשמים, ועל כן אם נתחזק בתפילה ובאמונה בהשי"ת, שוב לא יוכלו להרע לנו, והסמיך לכך את ביאורו הנודע עה"פ: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". והדבר תמוה, שהלא טרם נפגש עם עשו, וכיצד אומר לו המלאך שכבר יכל לו לעשיו וניצחו.
אין זאת אלא, שהעיקר נקבע על פי המלחמה הרוחנית, ועל כן כאשר יכל לשרו של עשיו כבר נסתיים הדבר והמלחמה הגשמית כבר מוכרעת ועומדת.
ואמנם כדבריו כן היה. חלפו עברו להם היומיים, ולאחריהם עוד מספר שבועות ועד צאתם את וילנא, באורח פלא לא ניטלה מהם הדירה, ורק עם צאתם לא"י כאשר כבר עמדו בחוץ עם כל החפצים בדרכם אל הרכבת, הגיעו אנשי הצבא והחרימוה תיכף לצרכם. ויהי לאות ולמופת.
בקשת מפלט מעמק הבכא
לכל היה ברור כי וילנא לא תשאר לפליטה לאורך זמן. הצורך החיוני בבקשת מפלט התחזק שבעתיים עם בואם של הרוסים שוב, והשתלטותם על ליטא. טבעת החנק המתהדקת סביב צואר התושבים וגזירותיהם הכלכליות שצצו חדשות לבקרים, לא הותירו ספק באשר לטיב החיים הצפוי תחת שלטונם. אם נכונים היו הדברים באשר לאוכלוסיה בכלל, הרי שלגבי הרבנים ובני הישיבות שנואי נפשו של שלטון הרשע הסובייטי – על אחת כמה וכמה.
עם הזמן החלו אף להתפתח ניצני מאבק כוחות בין הרוסים לגרמנים בני הברית בתקופה הראשונה למלחמה, והחשש שגורלם של יהודי ליטא והמוני הפליטים שמצאו בה מחסה זמני, ישווה לגורל היהודים שבתחומי הכיבוש הגרמני. נראה קרוב ומאיים. ככל שהשמועות על ה"פתרון הסופי" שהועידו הצוררים הנאצים ליהודים כמו הקמת הגיטאות בערים השונות ברחבי פולין. הסתננו והגיעו לאזניהם, כך התעוררה ביתר שאת הדחיפות שבהימלטות מליטא.
נערכים לנסיעה
בחשש כבד הגישו בני ביתו של מרן זצ"ל את הבקשה לאישור נסיעה לארץ ישראל. היטב זכרו מה עלה בגורלם של כחצי מיליון יהודים תושבי מזרח פולין בראשית ימי המלחמה שהגישו בקשה לעבור את הגבול אל מערבה של פולין שבשליטת הגרמנים, והרוסים, ששלטו אז בכל חלקה המזרחי של פולין הגלו את כולם לסיביר הקפואה.
רבינו היה מספר, כי המתח שחשו בימים שלאחר בקשת אישור ההגירה היה כה גדול עד שבאותו לילות היה כל רשרוש קל שהגיע לאזניהם מעברו של שער החצר בה התגוררו, מחריד אותם משלוותם, מחשש שמא אלו קול צעדיהם של שוטרי המשטרה החשאית הבאים להניח עליהם את ידם ולהגלות אותם סיבירה ב"עון" בקשת אשרת יציאה מתחומי שלטון ה"צדק" הרוסי.
בעיה נוספת שעמדה בפניהם היתה, העובדה כי רק בני משפחה שמתחת לגיל שמונה עשרה היו כלולים בסרטיפיקט של ראש המשפחה, ואילו במקרה שלהם, הן רבי יוסף דב זצ"ל והן הבת הגדולה, הרבנית פיינשטיין, היו כבר מעל גיל זה. למעשה, רבי יושע בער, יכל להשתמש בנתיב הבריחה שזימנה ההשגחה העליונה לבני הישיבות בדמות הנסיעה ליפאן, ולשם כך היה עליו להנפיק אשרת יציאה, ובכך להבטיח לעצמו דרך הצלה, אלא שבשל בעיות הלכתיות שונות נמנע מלנקוט באפשרות זו, ועל כן אחז בדרך של "שב ואל תעשה" והמתין לישועת ה' שתבוא בדרך שיעלה לרצון לפניו. אולם הג"ר לייב מאלין זצ"ל מגדולי ומובחרי תלמידי ישיבת מיר שאחז בדעה כי על רבי יוסף דב לנצל את האפשרות הזו, ביקש ממנו יום אחד את דרכונו באמתלה כלשהי, וכך, מבלי ידיעתו הלך להסדיר עבורו אשרת יציאה ליפאן… הצעד הזה, כפי שהתברר מאוחר יותר היה פתח ההצלה של רבי יוסף דב מגיא ההריגה ועל סמך זה ניתנה לו לימים אשרת יציאה מתחומי רוסיה.
באשר לבת, הרבנית פיינשטיין ע"ה. הוחלט "להפחית" מגילה האמיתי, ולרשום אותה במשרדי ההגירה כתאומה של אחיה הצעיר – רבינו, רבי דוד שלמרות שהיה אז כבן תשע עשרה הרי שבתעודות הרשמיות, כנראה היה רשום כצעיר יותר מגילו האמיתי.
במשרדי הנ.ק.וו.ד.
אך התרמית התגלתה…
באחד הימים התקבל מכתב עבור מרן הגרי"ז זצ"ל שבו, למרבה האימה, הוא נדרש להתייצב במשרדי הנ.ק.וו.ד. הנודע לשימצה, שכידוע, רק לשמע שמו היתה אוחזת באנשים חלחלה, וכל מי שנצרך לכתובת כלשהי ברחוב בו עמד בנין המשרדים ששימש את הארגון, היה הולך סחור סחור, כדי שלא יאלץ להיתקל פנים מול פנים בבנין המאיים…
ביום המיועד ביקש מרן זצ"ל מאברך אחד ממיודעיו להתלוות אליו, ובעודו עטור בטליתו ובתפיליו אחר תפילת שחרית, צעד אל בנין המשטרה החשאית.
אנשי המשטרה החשאית הצליחו להשיג תעודות לידה של ה"תאומים" כביכול, כי היא נולדה בוורשא, ואילו בתעודת והם גילו שבתעודת הלידה של הבת מצוין הלידה של ה"תאום" רבי דוד, רשום שהוא נולד בבריסק…
"הכיצד יתכן", שאלו אותו החוקרים, "ששני הילדים הם תאומים, כשהאחד נולד בבריסק והאחר בוורשא"?!
בתגובה השיב בקור רוח ובפשטות: "אכן, שניהם ילידי וורשא, אלא שבאותה עת נצרכנו להנפיק תעודת לידה רק עבור הבת, ואילו לבן הוצרכנו לתעודה זו רק מאוחר יותר כאשר התגוררנו כבר בבריסק, ומכיון שהתעודה הונפקה שם, נרשם כי נולד בבריסק".
למשמע התשובה שיצאה מפי מרן זצ"ל בקור רוח ובפשטות, ללא הבעת פנים מפוחדות של מי שנתפס בקלקלתו, התיישבו הדברים תיכף על ליבם של החוקרים בס"ד, והם פטרוהו לשלום לביתו.
רבינו ציין, כי היה זה בעצם נס כפול, שכן אם שתי התעוררת היו ברשותם, הרי שהם יכלו בנקל להווכח כי על כל אחת מהן נרשם תאריך לידה אחר! מה שסותר את הטענה כי הם תאומים. [-ועוד. שבתעודת הלידה של הבת. הרי היה כתוב כי הונפקה בשנת לידתה – תרע"ח, או מעט מאוחר יותר, ואם האח הוא תאום לה הרי שגילם למעלה מעשרים]. אלא שכך רצתה ההשגחה העליונה בחמלת ה' עליהם, ועל כגון דא נאמר: "היפלא מה' דבר".
בדרך לתחנת הרכבת
ביום כ' טבת תש"א נשלמו ההכנות לנסיעה הארוכה. הוצאות המסע הכוללות נסיעות ברכבת ולינה במלונות בכל תחנות הביניים שולמו למשרד הנסיעות. גם הכרטיסים לרכבת היוצאת למוסקבה נרכשו בו ביום. מרן הגרי"ז וחמשת ילדיו החלו עושים את דרכם לתחנת הרכבת בוילנא. יהודי יקר, תושב בריסק לשעבר. התנדב להעמיס בעגלתו את רוב המטלטלים ולהסיעם אל תחנת הרכבת.
בעוד בני המשפחה צועדים רגלית לעבר תחנת הרכבת, פגשו בהם עוברי אורח שסיפרו כי היהודי המוביל את מטלטליהם נעצר בידי שוטרים בחשד שהוא מבקש לסחור בחבילות בשוק השחור. כדי לנקותו מאשמה לא הייתה ברירה אלא לגשת לתחנת המשטרה ולהעיד כי החפצים הם צרורות המסע שלהם. אמנם היה בצעד זה סיכון, שכן מי יודע אם תוך מחצית השעה יסתיים הענין בכי טוב, ובכלל – להיכנס לתחנת משטרה תחת שלטון רוסי הריהו סיכון בפני עצמו. אולם מרן הגרי"ז זצ"ל הכריע כי על כל פנים היהודי הלא נתון בצרה, ובפרט שהדבר נגרם לו בשל הטובה שעשה עמם, ועל כן יש להשתדל בהצלתו למרוח הסיכון הכרוך בכך.
אלא שמחוגי השעון התקדמו במהירות לעבר שעת יציאתה של הרכבת, ולפיכך הוחלט שהבנים ימשיכו בדרכם, ואילו מרן הגרי"ז לבדו ייגש לתחנת המשטרה להעיד לטובת היהודי ומשם יצא מיד אל הרכבת.
עוז ותושיה בחריפות המחשבה
הבנים והבנות הקדימו להופיע בבית הנתיבות כמחצית השעה לפני מועד צאתה המתוכנן של הרכבת, כשהם ממתינים במתח ובציפיה להצטרפות אביהם. הדקות הלכו ונקפו אך לאבא לא היה כל זכר. אם יפסידו את הרכבת – מי יודע אימתי יוכלו לצאת שוב, ואלו עוד מכשולים עלולים השלטונות להערים בדרכם, בעוד שהקרקע כבר בוערת תחת רגליהם והזמן דוחק למהר ולצאת את איזור הסכנה. גם הכסף הרב ששולם למשרד הנסיעות עבור הוצאות האש"ל בתחנות הביניים עלול היה לרדת כולו לטמיון.
בחשש כבד הביטו הכל על מחוגי השעון הנעים במרץ קדימה. על רציף התחנה נאספו רבים מנכבדי העיר, ובהם הג"ר חנוך העניך אייגעש בעל ה"מרחשת" ועוד מורי הוראה חשובים, שבאו להיפרד ממרן ז"ל, והתקבצו בתחנה לכבודו. בלב כולם גבר החשש שברגע האחרון יתברר כי כל היגיעה להשגת המסמכים והאישורים תרד לטמיון. עשר דקות בלבד נותרו עד השעה היעודה שלאחריהן עתידה הרכבת לעזוב את הרציף, והאנשים אובדי העצות, מתחילים להסתגל למחשבה שההפסד הוא בלתי נמנע.
בתחנות הרכבת ברוסיה היה סדרן, שתפקידו היה לנעול את דלתות הקרונות לאחר שכל הנוסעים עלו אליהם. רק לאחר שווידא שאין כל עיכוב ומניעה היה מסמן לקטר באמצעות הנפת דגל מיוחד. לאות כי יכול הוא להתחיל בנסיעה, ואז היתה הרכבת יוצאת לדרך.
והנה מגיעה השעה היעודה לנסיעה. הסדרן עובר מקרון לקרון, נועל את הדלתות בזו אחר זו וכבר נעמד על הרציף להניף את הדגל שבידו. אלא שבשלב זה אירע דבר שהדהים את כל הנוכחים במקום.
מרת ליפשא בת הרב גילתה בו ברגע תושיה ואומץ לב בלתי מצויים. בצעד בוטח קרבה אל הסדרן, חטפה מידו את הדגל, ושברה אותו לשניים!…
היה זה צעד נועז שהוכיח מחד על חריפות המחשבה, ומאידך על מסירות יוצאת מגדר הרגיל למען אביה הגדול, וכל זאת מבלי להתחשב בעונש העלול להגיע לה בשל המעשה הנועז המשנה 'סדרי בראשית', ואף לא ב"מה יאמרו" הבריות, ואם הצעד "מתאים" או "נימוסי".
הסדרן ההמום – לא ידע את נפשו מרוב מבוכה. בכל שנותיו טרם נתקל במקרה כזה. במקום פרצה מהומה זוטא, אך בינתיים השיגה הנערה את מטרתה: דקות יקרות חלפו בעוד הסדרן מחפש מיהו זה ששבר לו את המקל, ולאחר מכן מוגיע את מוחו כיצד לסמן בדרך אחרת לנהג הרכבת שעליו לצאת לדרך. כמובן שבכל אותה העת נותרה הרכבת על עומדה, למרות שזמן היציאה הנקוב כבר חלף-עבר.
והנה ממרחק נראית עתה דמותו של מרן הגרי"ז, כשעל זרועותיו תלויות החבילות הרבות שהצליח לשחרר מתחנת המשטרה. הוא רץ במהירות נדירה שלא כפי כוחו בדרך כלל, עבר את המנהרה הקצרה שבבית הנתיבות, וחש תיכף לעלות על מדרגות הקרון הסמוך לו. יחד עם בניו ובנותיו. רק אז החלה הרכבת לנוע למחוז חפצה, כשבתוכה מרן הגרי"ז ובני ביתו…
מרן זצ"ל אמר אז, כי ממאורע זה ניתן ללמוד שכשעושים מה שצריך לעשות אין מפסידים, ובהיות שהיתה מוטלת עליהם הצלתו של אותו יהודי. הרי שאף את חבילותיהם ומיטלטליהם לא הפסידו.
באותה רכבת נסעו גם ראש ישיבת מיר הג"ר אליעזר יהודה פינקל זצ"ל וביתו. ובני תורה נוספים. מסלול נסיעתם היה: וילנא, מוסקבה, אודסה. משם היו אמורים לנסוע באניה לאיסטנבול בירת טורקיה, ולהפליג בדרך הים לנמל ביירות הסמוך לארץ הקודש.
בדרך לאודסה
הרכבת הגיעה למוסקבה ביום שני שלמחרת, ויומיים לאחר מכן היו אמורים לעלות על הרכבת הנוסעת אל העיר אודסה. משנודע למרן זצ"ל כי משך זמן הנסיעה ברכבת לאודסה הוא כשתי יממות ועתידה היא לצאת את מוסקבה בצהרי יום רביעי בשעה שתים עשרה, התברר לו כי בכל מקרה הם לא יספיקו להגיע ליעדם לפני יום שישי בצהרים -שעות ספורות קודם כניסת השבת באודסה שהיתה בסביבות השעה שלוש, והוא החל לחשוש מנסיעה זו – שבמידה ויחול בה עיכוב כלשהו עלולים הם למצוא את עצמם בספק חילול שבת.
חשש זה הביאו בתחילה להחליט לדחות את המשך הדרך לאודסה ליום הראשון שבשבוע שלאחר מכן, אולם משנודע כי השהייה הממושכת עלולה להתברר כמסוכנת עבורם, תחת שלטון האימים הרוסי, הכריע מרן הגרי"ז שיש בכך ספק פיקוח נפש. ושיש למהר ולנסוע ברכבת של יום רביעי.
והנה בכל הנסיעה, לא פסק הגרי"ז מאמירת תהילים ועריכת חישובים שונים, האם הם יצליחו להגיע לאודסה לפני כניסת השבת. בבוקרו של יום הששי – כ"ה טבת, עש"ק פרשת וארא, נראה היה שהדבר בלתי אפשרי, אך, הנה זה פלא, ככל שהתקרבה הרכבת אל היעד במהלך השעות האחרונות של הנסיעה, החלה הרכבת לגמוא מרחקים במהירות עצומה, הרבה מעבר לזו שבה החלה. האיחור הגדול הלך והצטמק, חמש שעות, ארבע, שלוש…
בשעה שתיים וחצי, כמחצית השעה לפני השקיעה, הגיע המסע לסיומו, והרכבת נכנסה לתחנה של אודסה. גלגל השמש נראה בבירור בשיפולי הרקיע, כשהוא נטה לערוב.
כל הנוסעים היהודים נוכחו בפלא הגדול. רבי אליעזר יוד'ל התבטא ברגש: "התהלים של ה'בריסקער רב' העמידו את השמש באודסה דום"! ובפנותו אל מרן זצ"ל קרא בהתפעלות: "הלא נס הוא, ומופת גלוי", אולם הוא השיב לעומתו ואמר: "אנו, את המוטל עלינו על פי הלכה עשינו, ומשום כך זכינו לסייעתא דשמיא. אילו היינו עושים דבר מה שלא כהלכה, לא היינו ראויים לסייעתא דשמיא הזו".
במוצאי אותה שבת הפליגו מרן זצ"ל, הגרא"י פינקל ובני לוייתם, אל התחנה הבאה שבמסעם. איסטנבול שבטורקיה.
[מתוך הספר 'אחרון לדור דעה' –בעריכת הרב שמעון יוסף מלר שליט"א]