המצב היה קרוב לייאוש. כל בני המשפחה התכנסו יחד בעוד האויב סוגר עליהם…
הישרדות! הילדים חייבים להימלט, לשרוד, להבטיח את המשכיותם. בכל הסביבה אין שום מקום מחבוא ראוי – הסכנות גדולות מדי. הסיכוי היחיד הוא לשלוח את הילדים הרחק ככל האפשר בתקווה ששם, במרחקים, יוכלו למצוא את השלום והביטחון החיוניים להמשכיות דורות הבאים.
סיפור זה הסתיים ב"ה בחסד עליון בצורה טובה. ההורים הצליחו למצוא מקומות מקלט לצאצאיהם, הרחק מן היריבים המאיימים, ושם שגשגו והקימו משפחות למופת.
זה סיפור שאכן קרה בשנים עברו. אבל הבעיה המתוארת כאן לא היתה של בני אדם, אלא של… עץ האפרסק.
עצי-האב עמדו בפני בעיה, כיצד להבטיח את הישרדות ילדיהם. אם יפילו את זרעיהם בסביבה הקרובה לענפיהם הם, התחרות שם על החומרים המזינים ועל המים תמנע מהם לנבוט. יש רק אפשרות אחת. עליהם לדאוג, בדרך כלשהי, שצאצאיהם ייסעו למרחקים ושם ימצאו את האפשרות לשרוד.
זה נשמע טוב על הנייר, אבל כיצד הנך יכול לשלוח את ילדיך למרחקים כאשר רגליך נטועות בחוזקה בקרקע בלי אפשרות תזוזה? כאן שוב, הנך נדרש להפעיל את הדמיון. הדאגה לשרוד, הניצבת בעדיפות הראשונה במעלה על פני כל דבר אחר, היא הנושא העיקרי העומד על סדר היום. אי אפשר לתייק בעיה כזאת במגירה או לדחותה למועד אחר. היא חייבת להיפתר, ועכשיו! אם לא יימצא פיתרון אפילו רק לדור אחד, המשמעות היא קץ למציאות עצי אפרסק לעולמי עד. בצומת דרכים קריטית זו, מה היית אתה מציע?
עץ אחד מבוגר, חכם וכבד, הזוכה להערכה רבה בגין חכמתו, הניף ענף וביקש את רשות הדיבור. "מאחר ואנו עצמנו לא ניידים ולכן מוגבלים ביותר, יורשה לי להציע בענווה שנטכס תכנית לפיה נשתמש בחברי המין האנושי לפעול עבורנו. להם יש רגליים והם יוכלו לעשות עבורנו את העבודה.
"תכניתי, למרות היותה נשמעת נועזת ביותר, היא כדלקמן: עלינו לפתות את בני המין האנושי לקחת עמם למקום מרחקים את זרעינו היקרים מכל. לשם כך, עלינו לכסות את הזרעים באריזה יקרה ביותר, אשר תמשוך את העין בכל צורה שלא תסתכל עליה, כדי להבטיח שרואיה יחפצו בה.
"אריזה זו, צריכה להיות נעימה, בעלת צבע מושך את העין, אולי צהוב מגוון בצבעי אדום ותפוז. העור צריך להיות קטיפתי וללא פגם, וניחוח עדין יגביר את כוח המשיכה שלו. בשר הפרי צריך להיות אכיל לבני אנוש ועסיסי, כדי שאפשר יהיה לאוכלו חי. מעל לכל, עליו להיות בעל טעם מהנה, כדי שהנגיסה הראשונה בו לא תהיה גם האחרונה. אם נוכל להגשים את כל המטרות הללו, אזי נוכל להיות בטוחים שבני האדם ייקחו את ילדינו האהובים, למקום מבטחים".
כאן עשה הפסקה והמתין לשאלה הבלתי נמנעת. לא היה עליו להמתין זמן רב. "כל זה יפה מאד, הו, עץ חכם – אבל כאשר ייטלו בני האדם את ילדינו כדי לצרוך את הפרי, גם הזרעים, צאצאינו היקרים, יעוכלו על ידם יחד עמו!"
העץ הזקן חייך בסבלנות. "אתה צודק!" עיניו הבריקו עתה בהשראה לוהטת. "חשבתי גם על בעיה זו. הבה נעטוף את הזרע בכיסוי בלתי חדיר שיהיה עמיד בפני השיניים החדות והקשות ביותר שיש לבני האדם. אנשים מסוגלים לנגוס את אגודליהם, אבל כאשר ינגסו אחד ממגני הפלדה של זרעינו, יישברו שיניהם בניסיון זה!"
אז, בהתרגשות גוברת, באווירת שיא מחושמלת, קרא בקול: "לאחר אכילת הפרי, כאשר יגיעו בני אדם לאותה עטיפה קשה כסלע, אשר אגב תהיה חסרת טעם, ללא צבע, מחוספסת וקשוחה למגע, הם ישליכוה מהם והלאה בשאט נפש. ילדינו יהיו אז במקום בו אנו צריכים אותם, על הקרקע, מוכנים להכות שורש ולהצמיח את דורנו הבא".
העץ הנבון נע בהתרגשות, בעוד גלי הערצה ותשואות סוחפים נישאים דרך חבורת הענפים. אבל, מעל להמולה, נישא קול חולק אחד: "אתה קורא לעצמך חכם? ילדינו, מסוגרים בכלובם המוגן, ימצאו עצמם לבטח אסורים בתוכו כל ימי חייהם. אם מנגנון ההגנה כה חזק, כיצד יצליחו הם, הזרעים השבירים הקטנים, להימלט כדי שיוכלו לנבוט?! ההגנה שנבנה עבורם תהיה קברם!"
העץ החכם מזדקף לו שוב מלא קומתו, ואומר: "חברים יקרים, אל תדאגו, גם את זה הבאתי בחשבון. העטיפה המוגנת תהיה מתוכננת כך שקו תפר יעבור לאורכה, אשר יחובר בדבק קשיח ביותר. אפילו פטיש מתכת לא יצליח לפצחה. מכל מקום, כאשר ייפול המארז לקרקע, תספק לו האדמה אנזים מיוחד אשר ימיס את הדבק ויאפשר לזרעינו היקרים את היציאה לחופש, ולחיים"…
אומרים, שהאמת לפעמים מוזרה יותר מהדמיון, ואכן נכון הדבר. במשל הנזכר מונחת האמת. עץ האפרסק חייב לפזר את זרעיו, והוא עושה זאת בדיוק באותה דרך, מתוחכמת ביותר, המתוארת כאן. בעשותו כך, הוא מדגים ידע מדהים. הוא מכיר את תנאי המקום הדחוסים סביבו ובצורך לפזר את זרעיו. הוא יודע שלבני אדם יש עיניים המסוגלות לזהות צבע, יש להם חוש ריח, חוש מגע, והיכולת להבדיל בין מגוון טעמים. הוא גם יודע, באופן מופלא, איזה טעמים מושכים את חוש הטעם שלהם, וכך יכול הוא לקבוע את המיזוג הנכון בין המתוק והחמוץ. הוא מבין שלבני אדם יש ידיים המסוגלות לשאת, יש שיניים נוגסות.
והמדהים מכל, הוא יודע בדיוק את חוזק שיניהם והגבול המרבי של יכולת נגיסתם. יש לו גם את הידע לייצר דבק-על שאדמה ממיסה אותו. יחד עם זאת, העץ אף שלא לא למד כלום, אינו רואה כלום ואינו יודע כלום, הוא כימאי גאוני שבגאונים המסוגל לייצר אריזה מופלאה בעלת טעם מעודן, רק מאדמה, אור-השמש וגשם. אם נצטרך אנו לייצר משהו מאותם רכיבים – נצליח רק לעשות בוץ אפוי בשמש. אנו, עם כל תבונתנו המפותחת, איננו מסוגלים לייצר כלום, אבל הנה, עץ האפרסק, שלא חבש מעולם אפילו ספסלי בית ספר יסודי, מספק את הסחורה.
תארו לעצמכם אם בעת ועידה מדעית כלשהי, יפריח מאן דהו את ההצעה: "איננו מסוגלים למצוא פיתרון עכשיו, אבל תנו לנו כמה מיליוני שנים וננסה לשכלל איזו שיטה!" מצטערים, אבל הדבר צריך להיות מצוי ומושלם כבר בהתחלה הבראשיתית, אחרת אף פעם לא יהיה דור שני.
ההיגיון זועק בקול רם וברור שאדון הבריאה ית', אשר עיצב את האדם עם היכולת לראות, להריח ולטעום, היה אחראי גם על התכנון המופלא של עץ האפרסק וכל חבריו, והיה גם אחראי לקיום ממיס דבק-העל השוכב לו בסבלנות ובצניעות בקרקע, ממתין למשימה לה יועד משמיים.
אותו דפוס תכנון המתואר כאן, מופיע בעצים רבים. כל הפירות בעלי זרע אחד מגנים על בנם היחיד עם אותה קליפה קשה. כל פעם שהנך אוכל שזיף, תמר, דובדבן או משמש, ומשליך לקרקע את הקליפה הקשוחה הבלתי אכילה, עצור נא רגע קט ותן כבוד לתכנון.
מאידך גיסא, פירות המייצרים זרעים רבים, המילון, עגבנייה, תפוח ורימון, יכולים להרשות לעצמם לדאוג פחות לשרידות המוחלטת הדרושה לכל יחיד. זרעיהם ישרדו את מסעם המפחיד מבעד למערכת העיכול, וכאשר בסופו של דבר יפלו לקרקע מכניסת האורחים, יוכלו לחיות כדי לייצר גידול חדש.
התבוננו סביבכם, ראו וזכרו, כל זה היה צריך להיות גמור ומושלם כבר מן ההתחלה הראשונית, אחרת לא היה כאן היום שום דבר עבורנו לראות. לראות ולחשוב. לחשוב, ובהתרגשות רבה להעיד: "מה גדלו מעשיך ה'! – כולם בחכמה עשית!" (מהספר נפלאות הבורא להגר"ד סיימון שליט"א
(קונטרס פירות הילולים)