"כי עקרה היא"
סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א מעשה נפלא [מתוך מכתב שהתקבל מבעלי המעשה]: אברך חשוב שנולדה לו בתו הראשונה בשנת תשס"ט כששה שנים אחר נישואין, ומאז "ותעמוד מלדת", האברך ובני ביתו ציפו בכליון עיניים שיוסיף להם ה' בן אחר שימלא את חלל הבית, ועוד ישמע בביתם קול בכי טהור של ילד יהודי.
גם בתם הקטנה שגדלה עם הזמן והבינה שהיא בת יחידה להוריה, היתה נושאת עיניה הקטנות והטהורות לרום שמים ומבקשת "ריבונו של עולם, אנא, תן לי עוד אחים ואחיות שאוכל לשחק איתם ושלא יהיה לי משעמם… " וההורים שומעים וכובשים את דמעותיהם…
והנה, במהלך השנים האלו החל אחד מאחיהם להתעסק באיזה מסחר, והוצרך לממון רב לצורך 'השקעה', לשם כך נטל מכל מי שרק הסכים לתת לו הלוואות ופקדונות כדי שיוכל לעמוד בנטל שלקח על עצמו. גם האברך הנ"ל שהוא ובני ביתו היו משתכרים יפה, הפקיד בידו סכומים הגונים – הן משלהם, והן ממה שהוסיפו לקחת הלוואות גדולות בסכומים שהגיעו להון רב, כדי שיהיו נוטלים חלק ברווחים (הכל עם היתר עיסקא).
אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, כעבור זמן קצר הפסיד בן המשפחה הסוחר הנ"ל את כל חילו, אונו והשקעתו, ובכלל זה, את כל ההון שרבים הפקידו אצלו וביניהם האברך הנ"ל, לא ארכו הימים והדברים התפרסמו בראש כל חוצות, אז החלו הלווים הרבים לדרוש את כספם בחזרה, וה'סוחר' שלא מצא מנוח מהרדיפות, נשא את רגליו וברח לאחת הארצות הרחוקות מארה"ק, כי לא שייך היה להשאר לגור בין כל נושיו הרבים, וממש היה לו טוב מותו מחייו באופן זה.
אחד המפסידים העיקריים היה האברך הנ"ל, ועל אף שניסה בתחילה לבדוק אולי יחוס עם עני ואביון, וכספו יהיה מושב בידו, לאט לאט החל להבין כי אין לו אלא להכריז "ווי לחסרון כיס", ולהשלים עם המציאות שמעתה יקרא שמו בישראל 'בעל חוב' נורא, בד בבד חילה את פני המלווים שמהם לווה כסף לצורך ההשקעה שלא ידחקו בו, ומעט מעט החל בגלגול כספים כדי להחזיר להם את מה שלווה מהם.
ועיקר הכאב היה, שמעשה השטן הצליח, ודבר המעשה הלז גרם לפירוד, 'קפידות' ומחלוקת נוראה בין בני המשפחה, וכמעט שה'סוחר' הנ"ל ובני ביתו הוחרמו מכל המשפחה עקב התנהגותו עם האברך הנ"ל.
ובכל אלו הימים לא מצאה אמם – סבתם מנוח לכף רגלה, כשהיא רואה שהמשפחה העניפה והחשובה מתפרדת ומתחלקת לקרעים קרעים, אך באמונת תום הבינה שמן השמים מנסים אותה לראות אם תהרהר אחר מידותיו יתברך או שמא תהא מתלמידותיו של אברהם אבינו ע"ה לקבל הכל ללא שום הרהור אלא באמונה תמימה, כפי שקיבלה מאבותיה ולמעלה בקודש.
מה עשתה, תפסה אומנות אבותיה, ושפכה לב כמים בתפילות ובתחנונים אל ה' יתברך שמו שירחם עליה ועל כל משפחתה, יתיישרו כל ההדורים וישוב השלום לשרור ביניהם, ותזכה עוד לראות רב נחת ותענוג דקדושה מכל יוצאי חלציה.
והנה בשלהי החורף דשנת תשע"ט, נסע האברך עם בני ביתו לשמחת נישואין שהתקיימה באותה ארץ שאליה ברח בן המשפחה ה'סוחר'. אֵם המשפחה ראתה בכך אות משמים להתחיל לפעול, ובהגיע האברך לאותה ארץ ביקשה ממנו האֵם בדמעות שליש, שיערכו מעמד 'מחילה סליחה וכפרה', אך דבריה ובכיותיה נפלו על אוזניים ערלות, באמרם, כיצד נשלים איתו בשעה שאינו מתייחס כלל לחוב הענק שהוא חייב לנו, אילו היה רוצה להגיע לאיזה הסדר חובות אתנו, ניחא, אבל מכיון שאינו מתייחס כלל, מה לנו ולשלום איתו…
אבל אֵם המשפחה שהיא אשה כשרה לא התייאשה כלל, וניסתה שוב בכה וכה, עד שאזרה עוז והבטיחה להם – הרי כולנו מייחלים ומצפים בכיליון עיניים לבן נוסף שימלא את חלל ביתכם, אנא, הביטו על הסכום האדיר של החוב, כאילו השקעתם אותו בטיפולים רפואיים (הכרוכים גם בסבל פיזי), ועתה, אם תמחלו זה לזה אני מבטיחה שה' יתברך ישלם לכם כמולכם הטוב ולסוף תשעה חודשים יוולד לכם בן זכר חי וקיים.
מכיון שנשמעה הבטחה כזאת (הגם שאֵם המשפחה אינה לא רבנית ולא בת רבנית) והיו הדברים כמים קרים על נפש עייפה, העמידו 'שדכן' ביניהם שיסדר את מושב השלום, עד שישבו שתי המשפחות יחדיו וערכו ביניהם כתב מחילה עם עדים, ומחלו זה לזה וזאת לזאת. אז באחת…
נפרצו הסכרים, ומעיינות של דמעות טהורות משמחה טהורה נשפכו שם כמים מכל מי שזכה להיות נוכח בברית שלום זה, והכל הרגישו עת רצון מיוחד לפעול משמיא ככל הנצרך.
ואכן, בחודש חשון תש"פ (באותו יום שמלאו לבתם הבכירה י"א שנה) נולד לאברך בן זכר למזל טוב.
(מתוך 'אוצר פנינים ועובדות', ח"ב ע"פ "באר הפרשה" פרשת וירא תש"פ)