מספר הרב דוד ברוורמן: צוות ערכים הכיר היטב את שי ואור. צמד צעירים, חברים בלב ונפש. חילוניים, אקדמאים, בעלי משפחות, מתגוררים ברמת אביב ושותפים בחברת הייטק גדולה, שחזרו יחד בתשובה.
ערב אחד אני מקבל שיחת טלפון מרעייתו של שי: "האם אתה יודע שבעלי ואור כבר לא…" לתדהמתי היא סיפרה: "פרץ ביניהם סכסוך עסקי בשותפות שגרר ניתוק מוחלט ביניהם עד כדי פירוק השותפות, ומַעֲבָר שלנו לדירה בשכונה אחרת בעיר".
הופתעתי!! הם צעדו יחד לאורך כל מסלול חייהם!!!
"זה קרה לפני 3 שנים, בעלי גילה שאור ביצע עסקאות שונות בלא ידיעתו. אמנם אור התנצל, וטען שעשה הכל בתום לב. הוא ביקש סליחה כמה וכמה פעמים, אך בעלי סירב לקבל. חוֹמה של שנאה ועוינות מפרידה ביניהם. בעלי דרש שגם אנו, חברות בלב ובנפש, ננתק את הקשר! זה כבר יותר מדי בעבורי. אני מרגישה שצריך מישהו מבחוץ שינער את בעלי, ירכך את ליבו, שיסכים לסלוח, ולפתוח דף חדש" .
הרב מספר: קיבלתי על עצמי משימת "משכין שלום". התקשרתי לאור לשמוע את הרקע לדברים. אור נשמע כאוב מאד מהסכסוך. הוא הודה בטעותו, וסיפר על ניסיונותיו הרבים לפייס. הבנתי שאם רוצים לרכך את ליבו של שי צריך לחשוב על כיוון מקורי ובלתי צפוי. ביקשתי מאור לספר לי על צמתים בחיים שהוא סייע לשי.
"עשרות פעמים בחיים עזרתי לו", כואב אור, "עזרה שלא היה מקבל מאף חבר". אור מדבר ואני כותב: "הוא התקשה בכמה מקצועות בילדותו, אני שימשתי כמורה פרטי בעבורו. היו לו מעט קשיים בחברה, בטבעו הוא מופנם, ואני קישרתי אותו למרכז העניינים, בהמשך שידכתי לו את רעייתו, הקמתי את העסק והכנסתי אותו כשותף, חתמתי כערב על המשכנתא שלו ביותר משלושה מיליון ₪! כל זה עשיתי בשמחה, ללא התלבטות. אפילו את החזרה בתשובה, אני זה שדחפתי ועודדתי… כי חברות זה חברות עד הסוף!"
סיימתי את השיחה ודמעות בעיניי. נכנסתי לחנות משחקים ורכשתי שם מאזניים ושלושים קוביות לבנות. קובייה אחת צבעתי בשחור. סיכמתי עם אור שייקח אותי אל משרדו של שי באחד המגדלים בת"א, הסלולארי שלי יהיה פתוח, הוא יחכה בחניון ויאזין לשיחה, אם יחוש שהגיע הזמן הוא יצטרף לשיחה. גם הנשים עודכנו בתוכנית השלום. הן התפללו מעומק לבן להשכנת השלום ואפילו אפו עוגות ותופינים…
נשאתי תפילה לבורא עולם שאצליח במשימה, נכנסתי למעלית, עליתי לקומה 17. הגעתי למשרד ולחצתי על הזמזם. המזכירה שקיבלה אותי הופתעה מפגישה בלתי קרואה, היא ביקשה את אישורו של שי, אך אני בחוצפתי לא המתנתי פשוט נכנסתי למשרד… שי היה מופתע לחלוטין. הוא קיבל אותי בחום, הושיב אותי מולו והמתין לפשר הפריצה למשרד.
באתי אליך כדי לדבוק בדרכו של הקב"ה, 'מה הוא עושה שלום', אף אף אני רוצה לסיים את הסכסוך המיותר הזה.
שי החמיץ פנים, ואמר: "אתה מבזבז את זמנך ואת זמני! הסיפור גמור".
אך אני לא ויתרתי, כאן אסור להיות נחמד, לעיתים צריך להתנער בדיפלומטיות ולהיות קצת נודניק…
הוצאתי את המאזניים והנחתי אותם על השולחן… בידי השנייה החזקתי את הדף עם הרשימה והתחלתי לשאול: ידידי שי היקר, מי שידך לך את רעייתך?
"הוא", השיב שי. הוצאתי קובייה והנחתי על הכף.
מי חתום לך כערב על המשכנתא?
"הוא", שוב שי.
וכך אני מניח בזהירות קובייה אחר קובייה. שלושים קוביות קטניות הונחו על הכף וכמעט שהפילוה…
ואז הוצאתי קובייה אחת שחורה והנחתי על הכף השנייה ושאלתי: שי היקר, ב-30 צמתים בחיים, אור, כשמו, מסייע ותומך, אתה הרי מודה! נראה לך הגיוני שקובייה שחורה אחת בולעת 30 קוביות לְבנוֹת?"
שי הרהר והרהר, הוא הודה: "אכן זה לא הגיוני בעליל! תן לי לחשוב".
נתתי לו לחשוב… בתוכו התנהל מאבק איתנים בין היצרים. ואז הוא ביקש לתת לו כמה ימים לחשוב. ידעתי שזו תשובה של יצר הדחיינות. לא ויתרתי: מה יעזור לך כמה ימי חשיבה, הרי כבר עברו 3 שנים של שנאה מיותרת. וכי מה קרה לך ב-3 שנים עצובות אלו, וכי הרווחים עלו? יש ברכה בכסף? יש שלום בבית? יש טוב שיצא לך מהשנאה המיותרת???
שי נכנע. "כרגע, איך שאני מרגיש, אני בשל לפיוס".
חיבקתי אותו בחום. המשכנו לדבר, פתאום צלצול בזמזם הדלת. הרגשתי בבית, קמתי אני לפתוח את הדלת, בפתח עמד אור. הפנים סמוקות, העיניים דומעות. המבטים ההדדיים נפגשים, והם נופלים אחד על צווארי השני בדמעות של כאב ושמחה גם יחד…
(הובא בגיליון 'קול ברמה')