"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (כה, לב)
הפרשה מלמדת אותנו יסוד חשוב ביותר: אדם יכול לאבד את עולמו בגלל מעשה שטות של רגע. ומאידך, הוא יכול לקנות את עולמו בזכות עקשנות של רגע.
עשו בא מן השדה עייף ורעב. הוא הרג את נמרוד, כי ידע שנמרוד השליך את סבא שלו אברהם לכבשן האש, וכן היה בין המלכים שנלחמו באברהם, הלא הוא אמרפל מלך שנער.
כיצד עשו הרג את נמרוד?
רבי עובדיה מברטנורא בספרו "עמר נקא" מביא מדרש: לנמרוד היו 'בגדי חמודות', אלו היו בגדים מיוחדים שהיו בהם צורות של כל החיות, וכשהיו לוחצים על איזו חיה – היתה החיה באה וממלאת את רצונו של האדם.
מה עשה עשו? ביקש מנמרוד שישאיל לו את בגדיו. הוא לחץ על צורת האריה, בא אריה וטרף את נמרוד. וכך נשארו בגדי חמודות אלו אצל עשו.
ומהיכן הגיעו בגדים אלו לנמרוד? הם היו אצל אדם הראשון בגן עדן, וממנו עברו מדור לדור, מאיש לאיש. חם בן נח גנב את הבגדים הללו והביאם לנח אביו, כדי שלא יפגעו בו החיות בתיבה. אחר כך מסרם לבנו כנען, כנען נתנם לכוש וכוש נתנם לנמרוד.
נמרוד היה "גבור ציד לפני ה'" (י, ט). הוא היה לוכד את החיות, וכולם התפעלו ממנו כיצד הוא עושה זאת. וסופו שהוא עצמו מת על ידי הבגדים הללו.
כשעשו הרג את נמרוד הגיבור, הוא מיהר לבשר על כך לאברהם סבו. אמר לו יעקב: אין למי לבשר, סבא אברהם נפטר היום. הצטער עשו וחשב לבו: טָרַחְתִּי להרוג את נמרוד ואינני יכול לבשר על כך לאברהם, אם כן טִרְחָתִי היתה לשווא.
חלשה דעתו של עשו ורצה להפיג את צערו באוכל. הוא היה עייף ורעב וראה את יעקב מבשל נזיד עדשים, תבשיל אבלים. הוא ביקש מיעקב: "הלעיני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי". אמר לו יעקב: "מכרה כיום את בכורתך לי", תמורת הנזיד. שאל אותו עשו: מהי הבכורה הזו? השיב לו יעקב: היא מיועדת עבור עבודת כהנים. ומתי תהיה עבודת כהנים? – עוד זמן רב. אמר עשו: "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה".
עשו מכר את הבכורה, ולא נחה דעתו עד שלעג ובז לה – "ויבז עשו את הבכורה". ומאחר ומכר את הבכורה, הוא גם הפסיד את כל הברכות. כשהתברר לו ההפסד הגדול שלו – כבר היה מאוחר מדי. ברגע אחד של חולשה, בגלל תאווה של רגע – הוא איבד את עולמו.
בין יעקב לעשו
אומר ה"שם משמואל": 'עשו' לשון עשוי. הוא היה אדם גדול, עשוי. הוא היה הולך על דברים גדולים, בעלי חשיבות. אבל בדברים הקטנים, במצוות קלות שאדם דש בעקביו, הוא היה מזלזל, הם לא נחשבו בעיניו.
אך יעקב – "ידו אוחזת בעקב עשו". במה שעשו מזלזל ודש בעקביו – יעקב אוחז. יעקב ידע להחשיב את המעשים הפעוטים כביכול. הוא הקפיד מאוד במצוות הפשוטות. "ויקרא לו ה' יעקב" – על שם אחיזת ה'עקב' של הדברים הקטנים והמזולזלים. זו היתה מעלתו הגדולה של יעקב, עד שנקרא על שמה.
יעקב אבינו אינו מוותר על 'פכים קטנים', הוא קנה את עולמו בגלל המעשים הקטנים הללו. אסור לזלזל בשום דבר. מן המעשים הקטנים באים אל המעשים הגדולים.
לעומת זאת, עשו איבד את עולמו בגלל קלות דעת של רגע. וכשהוא ירד – ירד עד עפר. היתה לו מצוה אחת שהיה מהדר בה מאוד – כיבוד אב. עד כדי כך שרבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו שכל ימיו היה משמש את אביו ולא הגיע לאחד ממאה ששימש עשו את אביו – כי "עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות" (בראשית רבה סה, טז).
ועם כל ההידור שלו בכיבוד אב, הוא התדרדר לתהומות השפלות, עד שהעז להביא לאביו בשר כלב כ'מטעמים', וכמו שהביא התרגום יונתן על הפסוק: "ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו".
ומתהום אל תהום שפלה יותר. עשו שכיבד את אביו כל כך, סופו שפעל להמית את יצחק. וכי יש לך שפל ושפלות גדולים מזה?!
אמר עשו: "יקרבו ימי אבל אבי" – הוא פעל לקרב את ימי אבל אביו. מה עשה? הלך אל ישמעאל ופיתהו שיהרוג את יצחק, ואז עשו יהרוג את יעקב, ולאחר מכן הוא יהרוג את ישמעאל בהיותו גואל הדם. והרווח הגדול – כל ירושתם של אברהם ויצחק תעבור לעשו.
את המצוה היחידה שהיתה לו ואשר היתה יכולה להכניסו לגן עדן – הוא איבד בידיים והתרחק עד לקצה האחר שלה.
קנה את עולמו בשעה אחת
היה נער חרדי בשואה ששהה באחד המחנות. יום אחד הכניסוהו הנאצים לחדר, הורו לו לפשוט את בגדיו ולהיכנס למקלחת. הוא ראה בקיר פתח קטן. רגע לפני שהסיר את בגדיו הוא החליט להסתכן ולנסות להימלט מן המקום דרך הפתח שבקיר. בשל תנאי החיים במחנה הוא היה שלד מהלך, אך הוא החליט להפוך את החיסרון ליתרון. בגופו המצומק הוא השתחל דרך הפתח הקטן ונמלט החוצה. בדרך נס הוא הצליח לברוח מן המקום ולהגיע ליער. לאחר מכן הוא הצטרף לקבוצת פרטיזנים וכך שרד את השואה.
בסיום מלחמת העולם הוא עלה על אוניית מעפילים והיא הפליגה לארץ ישראל. האוניה עגנה בנמל חיפה, שם קידמו את פניהם פעילי עליה. הם הודיעו להם שעוד מעט יבוא אוטובוס וייקח אותם לאחד הקיבוצים של "השומר הצעיר". הוא לא שמע על "השומר הצעיר" ולא היה לו מושג מה המשמעות שיש לכך על עתידו הרוחני.
הוא חשב בלבו: חבל על הזמן, עד שיבוא האוטובוס אלך לאיזה בית כנסת בסביבה להתפלל, ללמוד. אמרו לו: "אין הרבה זמן, האוטובוס אמור להגיע בקרוב, ואם תלך – אתה עלול להפסיד אותו".
אך הוא בשלו. נכנס לבית כנסת קרוב. אחרי תקופה ארוכה שלא למד גמרא, צפו ועלו בו רגשות עזים. הוא ניגש לארון הספרים והוציא משם כרך גמרא. פתח את הגמרא ובבת אחת צלל לתוך הסוגיה. הוא חש מתיקות עצומה ולא יכול היה להיפרד מן הגמרא.
כשסיים ללמוד חזר למקום ההתאספות של קבוצת העולים, אך התברר לו שאיחר את המועד. האוטובוס הגיע מזמן והסיע את כל הקבוצה.
לא היה לו לאן לפנות. הוא חזר לבית הכנסת, שם פגש יהודי חרדי וסיפר לו שאיחר את האוטובוס שעשה את דרכו לקיבוץ, תוך שהוא הוא נוקב בשם הקיבוץ.
כששמע היהודי את שם הקיבוץ, אמר לו: "דע לך, משמים הצילו אותך! זה קיבוץ של השומר הצעיר. אילו היית מגיע לשם, מהר מאוד היית עוזב את הדת". והוסיף: "בוא איתי, אני אדאג לך למקום מתאים".
הוא נסע איתו לירושלים והכניסו לישיבת חברון. הנער הצעיר פליט השואה נעשה בחור ישיבה. הוא גדל בתורה ונהיה אב בית דין.
חוט השערה הבדיל בין שני מסלולי חיים קוטביים כל כך. מה הביא אותו להיות גדול בתורה ואב בית דין ולא קיבוצניק חילוני? כמה דקות של לימוד. היה חבל לו על הזמן עד שיגיע האוטובוס והוא ניצל את הזמן ללימוד, ומן השמים דאגו לו שהלימוד הזה יהיה פתח וכניסה לעולמה של תורה בארץ ישראל.
יש מאבד את עולמו בשעה אחת, ויש קונה את עולמו בשעה אחת.
(רבי גואל אלקריף שליט"א- דורש טוב בראשית)