הרה"ק רבי גדליהו משה זי"ע. כחמש שנים, תש"ה – תש"י, היה על כס המנהיגות של שושלת זוועהיל. לבו הזהב לא יכול היה לעמוד בצרותיהם של ישראל, בייסורי הזולת. צרותיו של כל יחיד, שיחו של כל קשי לב ומר נפש, שבאו לשיח את צערם לפניו נגעו עד עומק נפשו ולבו. לא יכול לעמוד בהם! לבו הטוב נשבר אל צרותיהם של ישראל. פשוטו כמשמעו.
כל יום מימיו היה רצוף ושזור באהבת ישראל עצומה. ללא שיור.
על אף שטכנית, לא התארכה ממלכתו אלא שנים מספר, היה שקוע ראשו ורובו בענייני הכלל רוב חייו. עוד בימי נערותו, בהיותו רב, חשוב מאד היה לו – ולכן מצא זמן – להשכין שלום בין ניצים, למסור עצמו לטובת שלום בית.
תקופת כהונתו נרשמה כאחת התקופות בה היו הכי מעט מקרי גירושין.
אהבת ישראל שפיעמה בו הייתה כה פלאית, ואביו, הרה"ק רבי שלמה, העיד עליו, שהוא בעל לב טוב ("מיין גדליה משה איז א לב טוב").
הוא עצמו התבטא פעם: "בשביל יהודי אחד, אני מוכן לכרות את ידיי ורגליי"!! אביו הקדוש העיד עליו עוד: "גדליה משה שלי, כל מה שאומר, עצמיותו היא, פיו וליבו שווים".
היה זה, כאשר אחד מבקרי ביתו של רבי שלמה החל לדבר בשולחן שבת דברי קטרוג על חילוניים, גער בו רבי גדליה משה בכאב לב רב. "הלוא גם הם יהודים המה. תינוקות שנשבו"! ודמעות של צער וכאב אמיתיים היו בעיניו.
גלות בסיביר
רוסיה. תחילת המאה העשרים.
שלטונו של לנין מכה בולשביזם, ומפיץ אימים אנשים רבים נשחטים בשם הסוציאליזם. הדת מוקעת. היהודים כמו תמיד שעיר נוח לפוגרומים ולפריקת תסכול מכל סוג שהוא.
רבנו מקבל לתומו שני יהודים לבית, ומעניק להם אכסניה. הכנסת אורחים היא בבחינת מעשים שבכל יום בביתו… אבל הוא לא ידע, שמדובר בשני מרגלים אנטי מהפכניים.
לא עובר שבוע, והוא הוכרז כ"מורד". ומוזמן למשפט.
מרידה הייתה אשמה שבימים אלו היה דינה אחד- מוות ביריה. צמוד לקיר.
במהלך המשפט, הוא מגלה שלוות נפש מדהימה. "להווי ידוע", אמר לשופטים, "שאין אדם נוקף אצבע מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. אם נגזר עלי למות, אמות, ואם לא, לא יעזור לכם… ולא תוכלו לי"!
להטיח דברים כאלו בבית משפט סובייטי בימים אלו, דרש יותר מאומץ לב. אבל עמידתו הייתה כחומת פלדה של אמונה ללא חת וללא רתיעה.
השופטים, הנדהמים משהו, העבירו את משפטו לסמכות עליונה יותר.
בחסדי השם, השופט היה אדם שהכיר את רבי שלמה, ואת משפחתו, וידע אל נכון, כי הנידון חף מכל פשע ואשמה. הוא הצליח למרות ההתנגדויות, להמיר את גזר דין המוות במאסר – שבע שנות גלות בסיביר.
בהגיעו לסיביר, גזזו את זקנו ואת פאותיו, אך בחלוף הימים, דווקא התחבב על הקצינים. ביחוד בשל העצות הנבונות שהיה מייעץ להם בשחקם שחמט.
אט אט רכש את אמונם המלא של אנשי השררה במקום, והפך להיות איש סודם.
מעולם לא החסיר הנחת תפיליו ועל אף התנאים הקשים – עד בלתי אנושיים. דיקדק ולא ויתר ולו על קוצו של יוד.
כאשר סיים את תקופת מאסרו, עלה לארץ. היה זה בשנת תרצ"ז (1937). אם ברוסיה היה עוני נורא, בארץ ישראל המצב לא היה הרבה יותר טוב. אבל הם לא הגיעו לכאן על מנת ליהנות ממנעמי החיים. לא ולא. הייתה קהילה להנהיג, והיו הצרות הרבות שהתדפקו על פתחם יום וליל. לבבות יהודיים שבורים החיים בדלות ובמחסור. כל כך הרבה עבודה!
הנהגה נסתרת
הוא המשיך את מורשתו של אביו, והיה לכתובת לכל החלכאים והנדכאים שהגיעו לחלות את פניו מכל ערי הארץ להיפקד בדבר ישועה ורחמים.
כמו כן, עסק בעניינים רבים, כולל טהרת המשפחה, הקמת מקוואות חינם, ועוד. אבל שאיפתו המרכזית ומשאת נפשו הייתה להקים ולכונן מרכזי תורה לילדי ולנערי ישראל, יסוד בתי מקדש מעט, ישיבות קדושות וכוללים לתלמידי חכמים.
וכמו אביו לפניו, עשה הכל בהנהגה נסתרת. הוא פרש חסותו ונתן ידו ליסוד ולקידום מרכזי תורה ומפעלי חינוך לילדי ונערי ישראל. פעולותיו היו "מכוסות ועלומות", כלומר, הוא לא פרסם אף אחת מהן, ולהפך, השתדל שיהיו תחת מעטה סודי, אבל באקראי נתגלה מעט מזעיר פה, זעיר שם. והסתבר, שרבנו נטל על עצמו לשאת בעול הקיום החומרי של מוסדות רבים.
מניין היה לו כסף?
ראשית, כאמור, בעצמו נהג חסכנות מרובה. התקיים על ההכרחי בלבד: לחם ומים.
את כל הכסף שהרוויח במשרתו ומתרומות האנשים שצבאו על דלתו, נהג לחלק.
בשנת תרצ"ט הקים אביו, רבי שלמה, את ישיבתו הקדושה 'בית מרדכי – זוועהיל' בירושלים עיה"ק, שעד היום, הישיבה מתנוססת לתפארת, יונקת מכוחו של אותו צדיק ומצויה בהתרחבות ובהתפשטות מתמדת.
לפני שנפטר הרבי רבי שלמה מן העולם, השאיר אחריו הבטחה מופלאה בזו הלשון: "אהיה למליץ טוב בזה ובבא לכל המסייעים למוסדותיי".
לאחר שנפטר אביו, קיבל עליו הוא את האדמורות בלית ברירה, ולאחר הפצרות ושכנועים, שאם לא יהיה אדמו"ר, המוסדות, שהיו כה חשובים לאביו, יינזקו.
כס האדמורות היה שלו, אך למעשה מעולם לא "התיישב" עליו. שרביט ההנהגה הונח בידו, בעל כרחו, אך נשאר מקופל בנרתיקו. כל אחד מאדמו"רי שושלת הקודש לבית זוועהיל נתן ביטוי יחודי משלו לאותם יסודות קודש המונחים ביסוד מורשתה: ענוה, פשטות, אמונה תמה ואהבת ישראל ללא כחל ושרק.
ניתן לאמר, כי הרה"ק רבי גדליהו משה זיע"א יצק דפוס יחודי משלו באותם יסודות קודש: הנהגה נסתרת ואהבת ישראל אפוייה בתוך הלב ולוהטת כבתוך תנור.
קודם פטירתו ביום כ"ד חשוון תש"י, ציווה להכניס כסאות לחדר ואמר שעכשיו מגיעים זקניו הצדיקים הקדושים מעולם העליון. נשמתו יצאה בקדושה וטהרה כשזקניו מלווים את נשמתו לשמי מרום. זכותו תגן עלינו.
שני חמישי שני
לאחר פטירתו התפרסמה הסגולה הנוראה של תפילה בימי הרחמים 'שני חמישי ושני', וציונו נהפך לתל תלפיות ולמקום המסוגל לישועות, כפי שמעידים אלפים.
אהבת ישראל שלו ממשיכה גם לאחר מותו. רבבות פקדו כבר את הקבר בימי 'שני חמישי ושני' ונושעו.
את מקור הסגולה מעט יודעים: היה זה לפני כשלושים שנה, חלה אחד מחסידיו הרה"ח ר' פנחס בלאנק זצ"ל, בעת שנם בשנתו נגלה אליו בחלומו הרה"ק רבי גדליהו משה זיע"א ושאל אותו: "מדוע זה אינך בא להתפלל על קברי? בוא אליי והיוושע"!
למחרת שלח רבי פנחס שליחים להזכיר את שמו, ואף שלח תרומה למוסדות עם השליחים. בתוספת בקשה להעתיר עליו לרפואה שלמה. החלמתו המהירה והפלאית של רבי פנחס זצ"ל מחוץ לדרך הטבע ממש, התפרסמה חיש- מהר בכל הסביבה, ומני אז הפך המקום למקום תפילה נורא ונשגב, אליו מגיעים רבבות מישראל לפעול דבר ישועה ורחמים בסגולת 'שני חמישי ושני' המפורסמת, ומקיימים רצון צדיק.
סיפורי הישועות חוצים גבולות וקהלים, ורבים מכל גווני הציבור מגיעים ומספרים על ישועות שחוו במקום הקדוש לאחר שקיימו את רצון הצדיק והגיעו לעשות את סגולת 'שני חמישי – ושני'.