"וד' ברך את אברהם בכל" (כד א)
המחלקה הפנימית, בבית החולים הדסה "עין כרם". הרב הבר מוטל על מיטת חוליו. באחד האשפוזים שהוצרך להם במסגרת מחלת הכליות.אל החדר נכנס בהססנות סטודנט לרפואה, העומד בשלב ההתמחות. זה לו השבוע הראשון במחלקה זו הפעם הראשונה בחייו שבה הוא עומד לקחת בדיקות דם מהמטופלים.
וכה הוא מספר: "העיקה עלי המחשבה שאולי איאלץ לדקור מישהו שוב ושוב בגלל חוסר הניסיון שלי, ולכן חיפשתי ברשימת המטופלים חולה צעיר יחסית – בתקווה שאמצא ורידים בולטים שיגדילו את סיכויי הצלחתי. הגיל שרשום היה ברשימה לא גילה את מצבו הרפואי של המטופל. בהיכנסי לחדרו של הרב הבר, ראיתיו ועל אתר הבנתי שבחירתי מוטעית. מיהרתי אפוא לסגת ולפנות לכיוון היציאה מן החדר – כדי למצוא לי חוויית-דמים ראשונה טובה יותר.
עדיין לא הספקתי לצאת מהחדר, והרב הבר פונה אליי ושואל: 'האם אתה מחפש מישהו, אולי אני יכול לעזור?' למרות מבוכתי, לא התחמקתי ולא שיקרתי: 'התכוונתי לקחת לך בדיקת דם אבל זו הפעם הראשונה שלי, ואני לא חושב שיש לך ורידים קלים; אלך לחפש לי מישהו אחר ואליך יכנס אח יותר מנוסה'. חיוכו הטוב של הרב הבר זרח אליי והוא הפתיע אותי באמירתו:
'אני מושתל כליה ואכן הוורידים שלי בלתי קלים למציאה, אבל מכיוון שאתה לומד מלאכה חשובה, כדאי שתלמד לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. בשביל להיות מומחה ללקיחת דמים, אסכים שתתלמד עליי, איתור הוורידים שלי, יכול להיות אתגר מקצועי עבורך. אסכים בחפץ לב להניח לך להתנסות עליי, אשמח לעזור לך ללמוד את המלאכה החשובה הזאת. אתה יכול להרגיש בנוח לדקור אותי כמה שרק נצטרך'.
לפני שהספקתי להתלבט, הפשיל הרב הבר את שרוולו והגיש לי את ידו הימנית. התרגשתי מאוד ופניתי לעשות את המלאכה. בסבלנות. בהבלגה, בעדינות – הניח לי למצוא את הווריד בקצב שלי, וגמל עימי בכך חסד נפלא. לאחר שעה ארוכה של ניסיונות, חבורות כחולות ודקירות רבות – התמלאה סוף-סוף המבחנה.
במשך עשרה ימים חזר החיזיון הזה על עצמו פעמיים ביום, בבוקר ובערב.
לאורך החיפוש אחר הווריד הסורר, השמיעני הרב הבר מדבריו ואלה השפיעו עליי רבות.
המפגש הזה, בתחילת דרכי בעולם הרפואה היה משמעותי מאוד עבורי. הרב הבר שימש לי דוגמה חיה לכך שניתן בכל מפגש, קצר ומקרי ככל שיהיה, להיטיב ולהיות משמעותיים לאחר.
בנוסף, שמחתי כל כך לגלות שהנתיב הרפואי שבו בחרתי, מזמן לי מפגשים אמיתיים עם אנשים שטרם פגשתי כמותם. מעולם קודם לכן לא ראיתי רב מקרוב, וכמה קל לפוגג דעות קדומות כשעומד מולך בן אדם".
מספר תלמיד:
"מדי יום היה הרב הבר מזמין מונית אל הישיבה כדי לנסוע עימו לביתו. פעם אחת התלוויתי אל הרב הבר בדרכו בבית המדרש אל המונית – ובהגיעו, פתח את דלת המונית, הציץ פנימה וחייך חיוך גדול.
כשכולו מחויך, פנה אליי ושאל בקול רם:
'אתה מכיר את הנהג? הוא אחד האנשים היותר טובים והיותר נחמדים שיש לנו פה בארץ'.
פנה אליו הנהג ושאל אותו: 'מאיפה הרב מכיר אותי?'
חייך אליו הרב הבר ואמר: 'וכי צריך להכיר אותך בשביל לדעת את זה? הפנים שלך אומרות הכול…'
לא אשכח את החיוך הרחב שהתפשט על פני הנהג, בשמעו את המילים הטובות הללו.
התפעלתי: אדם נוהג 'לפרגן' מילה טובה לרעייתו, לבני משפחתו, לחבריו הקרובים – שעימם היה וימשיך להיות בקשר. אבל פחות מכך, יעניק את המילה הטובה ל'סתם' נהג מונית, שזה לך המפגש הראשון עימו וייתכן גם האחרון".
מחיצה של זרות שוררת בין אנשים שאינם מכירים זה את זה – והרב הבר ידע לפוגג אותה ולנשב רוח חמימה של הוקרה והערכה היישר מליבו אל לב הזולת.
ואכן עשרות הנהגים העובדים בתחנה הסמוכה אל הישיבה, ששו ושמחו על כל הזדמנות שנקלעה לידם להסיע את הרב הבר – לאחר שטעמו מן החוויה המתוקה הזאת.
כאשר הצטרף תלמיד אל הנסיעה, היה הרב הבר מספר באוזניו על מעשה טוב מסוים שגמל עימו הנהג – והפליא לשבחו במשפטים ייחודיים מחממי לב שנחצבו מנפשו הטובה והרחומה: "כמה מאושרת המשפחה שלו, שאדם כזה עומד בראשה", ועוד כיוצא בכך.
הוא שילב בדמותו שמחה ואכפתיות לזולת. היה לו רצון עז שכולם סביבו ירגישו טוב ונעים.
בסעודת חתונה ישב ושוחח עם תלמיד, ותוך כדי כך הגיע מלצר עייף לאסוף ולסדר את השולחן. פנה
אליו הרב הבר ואמר לו: "תודה שאתה דואג לנו, שיהיה פה יותר נעים ויפה".
טל של תחייה נסך בו הרב הבר במלים חמות אלה.
בהגיעו פעם אל בניין הישיבה, שוחח עם תלמיד והבחין כי הרצפות לחות מעט, אות כי נערך פה ניקיון זה לא מכבר. מיד פנה לחפש את המנקה ואמר לו: "תודה לך תודה רבה, מעולם לא ניקו כאן כל כך טוב".
מלבד הטוב שגמל עם האיש, במלים מפליגות אלה – גמול טוב עם נפש התלמיד שלמד פרק בכבוד הבריות.
בשיעור שמסר הרב הבר לפני תלמידיו לקראת יום הכיפורים, למד איתם את סדרי התפילות מתוך המחזור – והגיע אל "תפילה זכה" הנאמרת בערב היום הקדוש. שם נכתבו המילים הבאות:
הנני מוֹחֵל בְּמָחִילָה גְמוּרָה לְכָל מִי שָׁחַטָא נְגְדִי בִין בְגוּפוֹ וּבֵין בְּמָמוֹנוֹ אוֹ שַׁדַּבָּר עַלִי לְשׁוֹן הָרָע… חוּץ מִי שְׁחוֹטֵא כּנְגְדִי וְאוֹמֵר אֶחֱטָא לוֹ וְהוּא יִמְחַל לִי… וחוץ מאַלוּ אֲנִי מוֹחַל בִּמְחִילָה גְמוּרה ולא יענשׁ שׁוּם אָדָם בְּסַבתי"
כאן גילה את צפונות ליבו ואמר להם:
"אני מרשה לעצמי לשנות מילה אחת: במקום 'חוץ' מי שחוטא כנגדי – נוהג אני לומר 'וגם' מי שחוטא כנגדי – – – ".
כמה אופייני לדמותו הגדולה, אוהבת האדם.
מספר תלמיד:
"פעם ישבתי אצל הרב הבר בביתו, והוא שוחח עימי בנועם ובמאור פנים, ובאמצע השיחה נשמע צלצול הטלפון – והרב הבר התנצל בפניי שהוא מוכרח לענות לשיחה זו.
שמעתי איך שהמתקשר צועק על הרב הבר וגוער בו קשות – והרב הבר עונה לו בניחותא 'אתה צודק אתה צודק'.
לאחר כעשר דקות של צעקות סיים הלה וניתק.
ואז סיפר לי הרב הבר שהדובר היה רופא גדול שטען שלא לבצע השתלת כליה לחולה מסוים, אולם רופאים אחרים טענו שאפשר להשתיל לו כליה. הרב הבר המליץ לו לעבור לבית חולים אחר ולבצע את ההשתלה ואכן כך הוא עשה. באותו זמן היה הרופא הגדול בחופשה – ולאחר שחזר, שמע שהחולה ביצע השתלה בבית חולים אחר.
הוא כעס מאוד על כך והתקשר לצעוק על שלא שמעו בקולו – והרב הבר ענה לו בניחותא שכזאת.
כך היה לי את הזכות לראות את הרב הבר מהלך גם כנגד רוחו של אדם שגוער בו וצועק עליו כעל אחד הריקים".
זכה הרב הבר לסגל לעצמו את המידה המשובחת "עין טובה", שכדברי חז"ל בפרקי אבות (פרק שני, ט) היא "דרך ישרה שידבק בה האדם".
הוא שמח בכל לב בטובת הזולת, ומשאלה טהורה מילאה את כל חדרי לבבו: שיהיה לשני רק טוב.
בעיצומה של התקופה הקשה, בה המתין בכיליון עיניים להיפקד בילדים משלו – בירך פעם בחום רב את אחד ממכריו ואמר לו את המילים הבאות:
"אני מאחל לך שיהיו לך ילדים בזה אחר זה. אני מייחל לראות אותך הולך ברחוב, בדרכך חזרה מבית הכנסת בשבת, ונלווית אליך כבודה שלמה: אתה באמצע ומימינך ומשמאלך משפחה רחבה ההולכת עימך. הרי זה חלום לראות חיזיון נפלא כזה, שהולכת 'חמולה' שלמה ובמרכזה ראש השבט – ואני מאחל לך את זה מכל הלב. אני רוצה שיהיה לך טוב".
האיחול המעניין והמפורט, בקע בכנות ובאמיתות מעומק ליבו – ונגע אל הלב.
כך כאשר היה שופע מחמאות ודברי שבח לזולת – היה עושה זאת בחום, מכל הלב, ללא כל מטרה אחרת. הוא פשוט אהב לשבח את השני, להגיד לו את המילה הטובה שתגרום לו טוב.
סגנון מחמאותיו היה ייחודי, אישי, ולא שגרתי.
מספרת בהתרגשות סופרת שסייעה בידו לערוך את חוברות הפרסום של ארגון מתנת חיים, שאינה שוכחת את המילים המיוחדות שהיה אומר לה לאחר מכן: "הזכויות הן שלך, כל תורם שיגיע בעקבות החוברת – הרי זה בזכותך".
"מילים אלה", מציינת הסופרת, "שמורות עימי לעד".
בפעם אחרת כשנצרך היה לעזרה בענייני החוברת, פנה הרב הבר לאיש ממכריו וביקש את עזרתו. הלה נענה בשמחה וביצע את העזרה על הצד הטוב ביותר.
לאחר מכן כתב לו הרב הבר את המילים הבאות:
"אני איינשטיין, איינשטיין אני, איך עלה בי רעיון גאוני כזה וידעתי ממי לבקש".
וכה מסיים מקבל המחמאה:
מלבד הכרת הטוב האופיינית לו כל כך מצא חן בעיניי ההומור שבו הוא ניסח את דבריו. היתה לי הרגשה שהוא מכיר אותי ויודע שאם יחמיא לי ישירות אתבייש מהמחמאה ויהיה לי קשה לקבל אותה וכדרכי אהדוף אותה. בתבונה נפלאה נטל כביכול את המחמאה לעצמו. על כך שהוא האיינשטיין של העניין – זה היה נפלא לקבל מחמאה עקיפה בדרך זאת".
בהשתתפותו בחתונה פגש את אחד מתלמידיו ושוחח עימו – ובתוך הדברים שמע ממנו כי חותנו נוכח גם הוא במקום וכי הוא נמצא בחצר הסמוכה. ביקש הרב הבר לשוחח עם החותן, באומרו לתלמיד: "אני חייב לומר לו כמה מילים עליך"– והחל לעלות את המדרגות המובילות אל החצר, על אף שהעלייה במדרגות היתה קשה עליך במיוחד.
ניסה התלמיד למנוע את הרב הבר מלעלות, ואמר לו כי חבל על הטרחה המיותרת; הרי הרב הבר נמצא בדרכו החוצה מן הבניין וגם חותנו עומד לצאת ממש עכשיו. ניתן אם כן לשוחח בחוץ – אך הרב הבר המשיך לעלות ואמר לו: "כשהוא יראה איך קשה לי לעלות את המדרגות, ולמרות זאת עליתי במיוחד לומר לך את השבחים עליך, זה יעשה עליו רושם יותר גדול – – –
הנעימות המיוחדת הזאת, אינה דבר המובן מאליו.
אדם העובר מסלול חיים כמו שעבר הרב הבר – עלול ליפול לרחמים עצמיים ולדרוש מהסביבה את תשומת ליבה אליו. בצדק יכול להיקרא מסכן, על כל המשמעות הכרוכה בכך. הרי לא חסר על מה להתאונן ולהתלונן, למי שבוחר בדרך זו. אפילו אחת מן המועקות, בכוחה להפיל את הרוח – על אחת כמה וכמה כאשר כמה מהן קיימות במסכת חיים אחת.
אולם הרב הבר בחר בדרך אחרת של נעימות – ובמקום ליפול למקום של מסכנות. נרתם לתרום מעצמו לאחרים ולמסור את חייו עבור הזולת.
בקשריו עם סובביו. לא שידר מצוקה. תמיד הקרין הרגשה טובה שהכול בסדר והכול יהיה בסדר בעזרת השם. הנושא המרכזי היה – מה אני יכול להועיל ולעזור כאן.
מאות תלמידים, מאות תורמי כליה ונתרמים, עם עוד אלפי מכרים שנעזרו בו במהלך השנים – לא הבחינו בכך שהאדם שהם נעזרים בו הוא בעצם איש החווה בחייו סבל. טללי התחייה והשמחה שהורעפו סביבו ללא הרף היו כה עוצמתיים – עד שלא נותר במחיצתו כל צל המזכיר את סבלותיו.
כך נטל את חייו, והפך אותם למוקד של עזרה וישע עבור הזולת. מתוך נעימות מופלאה שהרושם שלה חי ופעיל עד עצם היום הזה.
[מתוך הספר 'הרב הבר ']