שני חיי שרה
וברש"י, כולם שווין לטובה
יוסף התקבל לשתי ישיבות מצוינות, שתיהן מפורסמות ומוכרות כבתים שמגדלים בהם תורה, גדולי ראשי הישיבות מלמדים בשתיהן, ואשרי מי שזוכה ללמוד בכל אחת מהן.
ההבדל בין שתי הישיבות הוא בעיקר בפן הגשמי. לאחד הישיבות יש בניין מרווח, בית מדרש ענק עם מיזוג אוויר מצוין, ספסלים רחבים ונוחים, סטנדרים תקינים בשפע, אוכל ברמה גבוהה בחדר האוכל ולא חסר כלום. ממש גן עדן עלי אדמות.
הישיבה השניה לעומת זאת, קצת פחות מצטיינת בחלק הגשמי. התנאים בפנימייה מתחת לכל ביקורת, בבית המדרש צפוף מאוד, המזגנים מתקלקלים השכם והערב, והאוכל… ובכן, בחורים מקפידים להביא מהבית ביסקוויטים וקרקרים בכמות גדולה כדי שהמלאי יספיק להם לחפות על הרבה מאוד ארוחות שבהן פשוט אין מה לאכול בישיבה.
יוסף מאוד מאושר שזכה להתקבל לשתי הישיבות הנפלאות, אבל הוא תוהה אם באמת אין שום הבדל ביניהן. הרי חז"ל הקדושים אמרו 'הוי גולה למקום תורה', וכשהסבירו כיצד דרכה של תורה, התיאור דומה הרבה יותר לישיבה הראשונה ופחות לשניה, וכשמנו חז"ל את מ"ח קנייני תורה הם כללו שם מיעוט תענוג, מיעוט שינה…
שאלה: האם יהיה נכון ללכת לישיבה עם תנאים גשמיים פחות טובים, כי כך היא דרכה של תורה, או שאין שום עניין, ואדרבה, מוטב ללכת לישיבה עם תנאים גשמיים טובים יותר, כך יוכל ללמוד בנחת וברוגע בלי שום מפריעים חיצוניים?
תשובה: מסופר על הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, שפעם עצר אותו מישהו ושאל אותו, למה הרב מתאמץ כל כך לגייס כספים עבור ישיבת חכמי לובלין, כדי שיהיה להם מבנה מפואר ומטבח גדול עם אוכל משובח… הרי משנה מפורשת היא במסכת אבות: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה עמל…".
השיב לו רבי מאיר בדרך צחות: "כך מדבר מי שלומד את המשנה בלי הניגון המתאים… צריכים ללמוד אותו בניגון של 'בתמיה'… "כך היא דרכה של תורה??? פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ובתורה אתה עמל???", וכי אפשר בכלל לעמול בתורה כשחיים חיי צער וישנים על הארץ?
ולגופו של עניין הדבר תלוי כמובן במצבו של התלמיד, ובוודאי שאם הוא מרגיש שייתכן והתנאים הגשמיים הירודים יגרמו לפגיעה בצמיחה הרוחנית, כי הוא יתקשה לישון בתנאים כאלו ויתקשה להתרכז בלימוד אם לא יאכל ארוחות טובות תמידין כסדרן – בוודאי שיש לבחור בישיבה עם התנאים היותר טובים.
אבל אם מדובר באמת בבן עליה מופלג בתורה ושהנושא הגשמי לא ישפיע עליו לרעה, אכן יש מקום למעט בתענוג כדי לעסוק בתורה.
וכמובן שדבר זה צריך זהירות רבה, ואת ההכרעה צריכים לקבל על פי דעת תורה, ולא להסתמך על מה שבחור מרגיש או חושב שהוא יוכל להתעלות בלימוד גם אם לא יאכל מספיק וכדו', כי הרי אין לו דרך לדעת באמת כיצד ישפיע עליו המצב הגשמי.
מסופר על בחור בן עליה שנסע לפני מלחמת העולם, בין ישיבות שונות באירופה כדי לבחור לעצמו ישיבה טובה, ולבסוף בחר דווקא את הישיבה שבה הספסלים היו רחבים יותר.
שאלו אותו, וכי בן עליה כמוך בוחר ישיבה לפי רוחב הספסל? הרי אתה לא כזה בחור שצריך תנאים מיטביים כדי ללמוד?
השיב להם, בישיבה שבה ספסל צר מדי, אני אוכל ללמוד היטב בשעות היום כי איני זקוק לספסל רחב לשם כך, אבל בלילה לא אוכל לישון על הספסל, ובמקום זאת אצטרך לבזבז זמן בהליכה לבית האכסניה שלי, ולישון על מיטה נוחה יותר, מה שיקשה עלי לקום בבוקר השכם ולחזור אל הגמרא.
לכן בחרתי בישיבה עם ספסלים רחבים, זה אומר שאוכל לישון שם בלילות, לחסוך זמן ולהקדיש לשינה את המינימום ההכרחי…
עוד מסופר על שני בחורי ישיבה שנפגשו והתעניינו זה במצבו של זה: "נו…", שאל האחד את חבירו, "איך המארחים שקיבלת הפעם, נותנים לך אוכל טוב?", השיב הבחור בנימה של תרעומת, "כן, לא חסר אוכל, אבל הם תמיד נותנים לי לאכול 'קאשע' (כוסמת), מאכל תפל וחסר טעם".
השיב לו חברו בעוקצנות: "אהה, נותנים לך קאשע? ואני, ידידי, כבר שבוע שלם אוכל תירוצים!".
"תירוצים?" תמה החבר, "איך אוכלים תירוצים?".
"אני מגיע לאכול 'ימים', והמארחים מתרצים את עצמם הגעתי מדי מוקדם ולכן אין היום אוכל, למחרת הם נותנים לי תירוץ שהגעתי מאוחר מדי והכל נגמר כבר, ביום השלישי הם מתרצים ומסבירים שלא היה מספיק אוכל בחנות ולכן לא נשאר עבורי, וביום הרביעי אני שומע תירוץ אחר… אצלם אני אוכל תירוצים, כי משהו אחר לאכול – אין!".
כאן המקום להזכיר לשבח את המשפחות הנפלאות מעם ישראל שמארחים את תושבי הדרום, מכניסים אותם בבתיהם, ומרעיפים עליהם חבילות מזון ועוד, בלי תירוצים!
וזה הזמן שבו אנחנו צריכים להלל ולשבח את תלמידי הישיבות הקדושות שביישובי ובערי הדרום, אלו שלומדים 'תחת אש', למרות האזעקות שמפירות את השלווה שוב ושוב, ואלו שהתפנו ועברו ללמוד במקומות אחרים בתנאים לא מוצלחים במיוחד, ובכל זאת לא נותנים לקושי להפריע להם, ולומדים תורה לזכות עם ישראל, ולהצלת עם ישראל.
וצריכים אנו לדעת שכל טובה שעושה האדם לזולתו, לעצמו הוא עושה, כעין מה שמסופר שחשקה נפשו של רבינו הסטייפלער ללמוד בספר 'אמרי משה', ולמרות שחיפש בכל מיני מקומות לא הצליח למצוא אותו.
אשר על כן שלח הסטייפלער מכתב למחבר הספר, הגאון רבי משה סוקולובסקי שישלח לו את הספר, וביקש גם שיעשה לו הנחה כנדבת לבבו, מאחר והמצב הכלכלי לא מאפשר לו לשלם את מלוא המחיר.
החליט המחבר לנהוג בטובת עין, ונתן לסטייפלער ספר אחד במתנה, בלי לבקש עליו אפילו אגורה אחת.
לימים אזל הספר 'אמרי משה' מהחנויות, ובמשך שנים לא היה בנמצא. לאחר תקופה ארוכה קמו אנשים שרצו להדפיס את הספר מחדש, אבל לא הצליחו למצוא אפילו עותק אחד שלו שנותר לפליטה! לבסוף מצאו את הספר אצל מרן הסטייפלער, והדפיסו ממנו מהדורה חדשה.
רבי משה סוקולובסקי חשב שהוא עושה טובה ליהודי צדיק שאין לו כסף לשלם על הספר, והוא לא ידע שבכך הוא מציל את החיבור החשוב שלו, שהיה משוש לבו והדבר הכי חשוב עבורו, מהכחדה מוחלטת.
רבי משה כהן כמובן מאוד שמח לקבל את המחמאות וגם לשמוע את הצעת השידוך, אבל הוא לא הבין מה כל כך דחוף, "בעוד עשר דקות מתפללים מנחה", הוא אמר למרן הגר"ח,
ויאמר אל עבדו
שאלה: יודעים אנו מה שאמרו חז"ל שבעניין של שידוכים אסור להתעכב בחינם, ואם יש שידוך שיכול לצאת לפעול, מותר לעשותו אפילו בתשעה באב, "שמא יקדמנו אחר". גם בשבת קודש אנחנו יודעים מה שאומרים בפיוט 'מה ידידות' "הרהורים מותרים, ולשדך הבנות", כי אכן מותר לגמור שידוכים בשבת.
השאלה היא האם העניין הזה של להזדרז בעשיית שידוך מוטל רק על המדובר והמדוברת, או שגם השדכן עצמו נמצא בכלל העניין וצריך להשתדל שלא לעכב את השידוך יותר מההכרח?
תשובה: מעשה במרן שר התורה, שבאופן כללי היה זריז שאין כדוגמתו בכל עניין של מצווה. הוא תמיד היה מתפלל שחרית כוותיקין, מנחה ב-12 וחצי בצהרים, מעריב הוא תמיד התפלל בזמן, אף פעם לא דחה את התפילה למניין הבא או רבע שעה אחר כך. מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. גם לניחום אבלים הוא תמיד היה בא ביום הראשון, וכך בכל המצוות.
"ביום מן הימים עלה הגבאי המיתולוגי של בית הכנסת 'לדרמן', אל הגג, כדי לסדר איזו תקלה שאירעה בדוד המים. על הגג היה דוד עם מים שהוכנו מראש לשימוש בשבת, כדי שלא יהיה חשש של שימוש במים שמגיעים על ידי שאיבה חשמלית וכו' וחשש הוצאה מרשות לרשות, ומדי פעם היו צריכים לעלות על הגג כדי לסדר את הדוד ואת הצינור וכו'.
"רבי חיים הגיע לבית הכנסת אולי רבע שעה לפני מנחה, וראה את בנו של הגבאי. שאל אותו "איפה אבא שלך?", השיב לו הבן שהאבא נמצא על הגג וגם הוא עולה עכשיו לגג כדי לעזור לאביו. נענה רבי חיים אומר לו: "תגיד לאבא שלך שאני מחפש אותו יש לי משהו חשוב לומר לו אחרי שירד מהגג".
"עולה הבן אל הגג ומספר לאביו שרבי חיים מחפש אותו. האבא שמע ואמר בסדר גמור, תיכף אני יורד למנחה, אגש לרבי חיים ואשאל אותו לרצונו. עודם מדברים זה עם זה והנה רבי חיים עצמו מגיע… הגג של לדרמן הוא גג די גבוה, צריכים לעלות שלושה מפלסים עד שמגיעים למקום שבו עומד דוד המים, ולכן הגבאי נבהל, הוא חשב שיש כאן איזה משהו מאוד דחוף.
"אבל רבי חיים אמר לגבאי: "ראיתי שיש לך בן בגיל השידוכים, הוא עושה רושם של בחור מאוד מיוחד, דיברתי עליו עם רעייתי, ואנחנו חשבנו להציע אולי איזו הצעה כשידוך, נערה שרעייתי מכירה ולדעתה יכולה להתאים… אתה רוצה לקחת את הפרטים ולברר???".
"רבי משה כהן כמובן מאוד שמח לקבל את המחמאות וגם לשמוע את הצעת השידוך, אבל הוא לא הבין מה כל כך דחוף, "בעוד עשר דקות מתפללים מנחה", הוא אמר למרן הגר"ח, "הרב יודע שאני לא אפסיד את התפילה וממילא הוא יפגוש אותי בבית הכנסת. למה הרב היה צריך לטפס על הגג רק כדי להציע לי שידוך???".
"ענה לו רבי חיים זצ"ל: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. להציע שידוך זו מצוה, ומצוות לא דוחים למועד אחר. מקיימים אותן ברגע הראשון שהדבר מתאפשר".
כעין זה מסופר בספר 'להידבק', שפעם הגיע מרן הגר"ח לביתו, לאחר שעות לימוד בכולל, הוא היה עייף ורצה ללכת לנוח, אבל אז אמר לרבנית שהוא יוצא לכמה דקות כי הוא צריך לגשת לאיזה שדכן שהציע להם שידוך לאחד הילדים, ומאחר ואז לא היה להם טלפון, הוא נדרש לצעוד רגלית כדי להודיע את התשובה.
אמרה לו הרבנית, אבל לאן אתה ממהר? אפשר לגשת אליהם גם בעוד שעה, בינתיים תוכל לנוח קצת?
אבל רבי חיים לא הסכים לעכב את התשובה, ואמר לרבנית: "שידוכים לא מעכבים מעבר למה שחייבים, אפילו לא לרגע אחד".
עד כדי כך היה מהדר בעשיית המצוות מיד בזמן, שפעם יצאה הרבנית מהבית ובטעות נעלה אותו כשרבי חיים בפנים. כשהגיע הזמן לצאת לתפילת ערבית, הוא גילה שהוא נעול בבית ואין בידו מפתח. לא חשב רבי חיים פעמיים, הוא פתח את החלון והשתחל החוצה, למרות שיכול היה לחכות מעט עד שתבוא הרבנית, אבל אם בשל כך יהיה עליו לאחר את ה'מעריב' הראשון, הוא העדיף לקפוץ מהחלון, למרות גילו המתקדם, ובלבד שיוכל לקיים את המצווה בזמנה.
אגב גררא נציין סיפור בכיוון קצת שונה, עם אביו, מרן הסטייפלער הקדוש, שכשהציעו לו את השידוך עם אחות מרן החזו"א, הוא הגיע למקום הפגישה לפני המדוברת והמתין לה זמן רב, עד שכבר נראה היה שהיא כנראה לא תבוא, הוא קרא קריאת שמע ונשכב לישון, כשבדיוק הודיעו לו המאחרים שהמדוברת הגיעה…
הסטייפלער שכבר היה אחרי אמירת 'קריאת שמע' עם ברכת 'המפיל', סימן להם בידיו שייתנו לו לישון קמעא, ורק אחרי שיישן, יעירו אותו, וכך אכן עשו, אחרי שהוא נרדם העירו אותו, כדי שלא תהא אמירת ברכת 'המפיל' לבטלה חלילה, אך בשל כך התאחר השידוך עוד קצת…
העניין הוא שיורם, שלא זכה להתחנך בחינוך תורני, נוהג להישבע על כל דבר. הוא נשבע העגבנייה הזאת היא מהקטיף של היום בבוקר, ושהאבטיח הזה אפילו לא ראה מקרר מרוב שהוא טרי
"וניקית משבועתי זאת"
'יורם הירקן' לוקח את המקצוע שלו ברצינות רבה. הוא תמיד מדבר בשבחה של הסחורה שלו, ומבטיח ללקוחות שהיא הטובה ביותר בעולם, וכמובן במחיר הכי זול שיוכלו למצוא על פני הפלנטה כולה.
לפעמים זה נראה שיורם ממש מגיע לרמה של קשר אישי עם כל עגבניה ועגבניה שהוא מוכר, שלא לדבר על האבטיחים שאותם הוא מוכר ממש עם צביטה של כאב… "כזה אבטיח יפה!!! אחח!!!".
העניין הוא שיורם, שלא זכה להתחנך בחינוך תורני, נוהג להישבע על כל דבר. הוא נשבע העגבנייה הזאת היא מהקטיף של היום בבוקר, ושהאבטיח הזה אפילו לא ראה מקרר מרוב שהוא טרי, יורם נשבע שאין בכל הארץ כאילו מלפפונים יפים, כי השבוע היה חם והמלפפונים קצת התקלקלו. בקיצור, אי אפשר לקנות אצלו ירקות בלי לזכות ולשמוע אותו נשבע שלוש או ארבע פעמים על טיבה של הסחורה שהוא מוכר, ופשוט וברור לכל בר דעת שלפחות חלק מהשבועות הללו, אינן אמת.
שאלה: האם יש מקום להימנע מרכישה אצל יורם, מחשש להכשיל אותו בשבועת שווא ובשבועת שקר רח"ל, או שאין צורך להתחשב, כי ממילא הוא יישבע ללקוחות האחרים?
תשובה: פשוט וברור שבעל נפש ישתדל להתרחק מחברתם של אנשים שנשבעים לשקר, על אחת כמה וכמה כשעצם ההופעה של הלקוחות בחנות גורמת לו להישבע עוד ועוד, וכל ערום יעשה בדעת.
אם נרד לשורש הדברים, נגלה שהשקר הוא ההיפך הגמור מהדנ"א של העם היהודי. בפרשת 'ויחי' על הפסוק 'יהודה אתה יודוך אחיך' אומר התרגום יונתן דבר מדהים: בני ישראל נקראים 'יהודים' על שמו של יהודה, למה? כי הוא הודה במעשה תמר. ההודאה על האמת היא לא רק הבסיס של העם היהודי, אלא שעל שמה נקראה העם היהודי, ומי שאינו מודה על האמת כביכול מרחיק את עצמו מלהיות יהודי.
כמו כן אומרים חז"ל שמי נקרא יהודי? מי שכופר בעבודה זרה, כלומר מודה בקיומו של בורא אחד ויחיד שהכל בידו ואין שום כח זולתו.
מעשה היה עם הרב מבריסק, בעל 'בית הלוי' זצ"ל, כשמינו אותו לכהן כרב העיר, ידעו כולם שהוא גאון גדול וכל חלקי התורה נהירים לו, ולכן היו סמוכים ובטוחים שכל שאלה שיציעו לפניו, מיד תהיה לו תשובה מהירה ופסק דין ברור בכל עניין ועניין.
מה מאוד נדהמו פרנסי העיר לשמוע שכשהגיע השאלה הראשונה אל הרב, על ידי אחד מתושבי העיר, אמר לו הרב שהוא לא יודע כיצד לפסוק בעניין ושילח אותו כלעומת שבא, בלי להשיב לו תשובה.
התדהמה גדלה שבעתיים, כשאחרי מספר שעות הגיע לאוזניהם מקרה שני של יהודי מתושבי העיר שבא לרב עם שאלה בהלכה, ונשלח החוצה בלי שום מענה, לאחר שהרב הסביר לו בפשטות שהוא לא יודע לפסוק לו בעניין.
כשהגיע המקרה השלישי, לא יכלו פרנסי העיר לעצור ברוחם. הם הגיעו אל הרב החדש, ובמבוכה רבה ניסו להסביר לו שאולי נפלה פה טעות. "שמענו שהרב גאון גדול בתורה וידיו רב לו בידיעת ההלכה", אמרו הפרנסים, "אבל אם הרב מתקשה בפסיקת הלכה למעשה, אולי צריכים לשקול מינוי של רב אחר, וכבוד תורתו יהיה אולי ראש הישיבה או יכהן במשרה תורנית אחרת שאינה מצריכה מענה על שאלות הלכתיות…".
כששמע את דבריהם חייך הרב מבריסק, ואמר להם שאין מקום לדאגה. הם יראו שליהודי הרביעי שיפנה אליו הוא כבר כן ישיב הלכה למעשה, וכך יעשה גם לכל אלו שיבואו אחריו בעזרת ה'…
"אני רק רציתי לחנך אתכם, וגם את עצמי, שלא הכל אני יודע", אמר הרב, "אנחנו צריכים לדעת שלפעמים גם הרב מבריסק אינו יודע לענות תשובה. חשוב שנזכור את זה, כי אחרת, אם יקרה מקרה שבו תוצג בפני שאלה שבאמת לא אוכל לפסוק בה בצלילות הדעת תשובה ברורה, יש חשש שמא מהפחד שידעו שלא ידעתי לענות תשובה, אני עלול לענות תשובה שאיני בטוח בה במאת האחוזים. לכן רציתי להתחיל עם קביעת היסוד שכולנו יודעים שלא הכל אני יודע, ועכשיו לאחר שהוסר החשש שאני אחשוש להודות בכך, אני כבר יכול לענות לשאלות הלכתיות בסייעתא דשמיא".
מספרים על מרנא החפץ חיים הקדוש, שפעם הגיע לעיר פלונית וביקש לשאת דרשה. והנה הבחין שתלו מודעה ובה היה כתוב שרבי ישראל מאיר הכהן מראדין הגיע לעיר בעל מחבר ה'חפץ חיים' וה'משנה ברורה' על שו"ע אורח חיים, הגיע לעיר ומתעתד לשאת דרשה.
הוציא מרנא החפץ חיים עיפרון מכיסו והוסיף בכתב יד קדשו הערה על המודעה: לאחר הכיתוב "מחבר ה'משנה ברורה' על שו"ע אורח חיים, כתב מרנא "לעת עתה הופיע רק חלק א' של המשנ"ב, מסימן א' ועד סימן קכ"ח", וזאת, כדי שלא להטעות את הציבור שעלול לחשוב שהוא כבר חיבר את חיבורו על כל האורח חיים מתחילתו ועד סופו…