התורה מספרת על אנשי סדום ועמורה שהיו רעים וחטאים לה' מאוד. אמר הקב"ה (יח, כ): "זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד", הגיע הזמן להיפרע מהם ולהפוך את הערים הללו. אברהם אבינו לא ידע על ה'תוכנית' הזו של הקב"ה, אמר הקב"ה (שם פסוק יז): "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה" – אספר לו שאני עומד להפוך את סדום ועמורה.
מיד לאחר מכן התורה עוצרת את ההתעסקות בסדום ועמורה ופונה לעסוק באברהם עצמו. אומרת התורה (שם פסוק יח): "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ", וממשיכה התורה לספר בשבחו של אברהם (שם פסוק יט): "כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'". ואז שבה התורה לעסוק בסדום ועמורה ובניסיונותיו של אברהם למנוע את הגזירה ולעצור את הפיכתן של סדום ועמורה.
ויש להבין, הרי התורה עוסקת בחטאות סדום ועמורה ובעונש שנגזר עליהן, ומה פתאום היא משרבבת בין הפסוקים את הברכה שנתברך אברהם ומתארת את שבחו ומעלתו?
כמו כן יש להבין, מה הסיבה לאי הצלחתו של אברהם אבינו להציל את סדום? הוא עומד ומתחנן לפני הקב"ה: אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר, אולי יימצאון שם ארבעים, שלושים, עשרים, עשרה… הוא אומר לקב"ה (פסוק כג): "האף תספה צדיק עם רשע", אך כל הבקשות והתחנונים שלו – לא הועילו. מדוע הוא לא הצליח בכך?
מעשה באדם שנכנס לחנות בגדים וביקש מהמוכר בגד לילדו. אומר לו המוכר: איך אדע איזה בגד להציע לך, הלא אינני יודע מה גילו של הילד, מה גודלו – האם הוא שמן או רזה, האם הוא גבוה או נמוך. הבֵא לכאן את הילד, אמדוד את מידותיו ולפי זה אתאים לו את הבגד.
מיד אחריו נכנס לחנות לקוח אחר ואף הוא ביקש בגד לילד. המוכר שב והשמיע באוזניו את אותם דברים שהשמיע ללקוח הקודם. אמר לו הלקוח השני: "תשמע, יש לי משפחה ברוכת ילדים, בכל הגילים ובכל המידות, כל בגד שתביא לי – כבר אמצא ילד שהבגד יתאים למידותיו".
על פי משל זה מסביר המגיד מדובנא את התמיהה שהעלינו בתחילת הדברים: בורא עולם חקק בהנהגת הבריאה, שכל השפע בבריאה וכל החסד והרחמים מגיעים דרך הצינור של התפילה.
על סדום ועמורה נגזרה הפיכה, הם הגיעו לשפל כזה ששום דבר כבר לא יכול להציל אותם מן ההפיכה, גם לא התפילות הזכות של אברהם אבינו. אבל התפילות הללו אינן הולכות ריקם. אם הן לא יועילו לסדום ועמורה, הן יועילו למישהו אחר. למי?
על כך באה התורה ואומרת: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'".
אומר הקב"ה: אברהם עומד לגדל את הילדים שלי, את "הבנים אתם לה' אלוקיכם". יבוא יום שעם ישראל יחטא ואגזור עליו עונש, אני צריך שיעוררו לפניי את החסד והרחמים, כדי שאחוס על בניי ואסלח להם על חטאתם.
במשך הדורות עם ישראל חטאו, ומה הציל אותם? תפילתו של אברהם אבינו בזמן הפיכת סדום ועמורה. התפילות ההן מרחפות בעולם כל העת, ובכל פעם שעם ישראל חוטא – הן באות ומצילות אותו מן העונש. גם כשעם ישראל יורדים לדיוטה התחתונה, עדיין עומדת להם זכות תפילותיו של אברהם אבינו על סדום ועמורה.
אז נכון שה'בגד' לא התאים לאנשי סדום, אבל זה התאים לבניו רחומיו של אברהם אבינו עליו השלום.
יתר על כן. בתוך 'עבודת התפילה' של אברהם להצלת סדום ועמורה, הוא אמר לקב"ה: "אולי יימצאון שם עשרה" צדיקים, ואמר לו הקב"ה: "לא אשחית בעבור העשרה". אברהם אבינו, בכח תפילתו, הצליח להוריד לעולם את היסוד הזה שעשרה צדיקים יכולים להציל את כל הרשעים והחוטאים שבדור – "ונשאתי לכל המקום בעבורם" (פסוק כו).
היסוד הזה לא הלך ריקם. אמנם בסדום לא נמצאו אפילו עשרה צדיקים שיצילו אותם מן הגזירה שנגזרה עליהם, אבל לאורך כל הדורות, כשעם ישראל חוטא, היסוד הזה עומד להם, ובזכות עשרה צדיקים שבדור ניצולים מן הפורענות.
הסיפור מתחיל בחורף תשמ"ה
יעקב אבינו אמר ליוסף בנו (בראשית מח, כב): "ואני נתתי לך …בחרבי ובקשתי". מה הכוונה "בחרבי ובקשתי"? תרגם אונקלוס: "בצלותי ובבעותי" – בתפילתי ובתחנוני.
מדוע התפילה נקראת חרב וקשת?
שמעתי בבחרותי מהגאון הצדיק רבי צבי גרינהויז שליט"א, שישנם שני סוגי תפילה: יש תפילה שהיא בחינה של חרב ויש תפילה שהיא בחינה של קשת.
חרב זו מלחמה פנים מול פנים, להכריע את האויב ממרחק של חצי מטר. כך גם התפילה שהיא בבחינת חרב. מתפללים ומבקשים על דבר מסוים – ומיד נענים ונושעים.
לעומת זאת, קשת זו מלחמה למרחק. יורים מרחוק את החץ כדי לפגוע במטרה. אך בשונה מהחרב, החץ אינו מבטיח תוצאה מיידית. לעתים החץ פוגע מימין למטרה ופעמים הוא פוגע משמאל לה, העיקר שהוא פוגע. כך היא התפילה שהיא בחינה של קשת. לעולם היא אינה חוזרת ריקם, אם היא אינה 'פוגעת' במטרה המסוימת – היא 'פוגעת' במקום סמוך לה, העיקר שהיא 'פוגעת'!
אומר הקב"ה לעם ישראל: תתפללו, תתחננו לפניי. אם זה לא יועיל למטרה אחת – זה יועיל למטרה אחרת. העיקר שיש תועלת בתפילה.
סיפור נפלא על תפילה רחוקה מופיע בספרו של הרב פסח קראן שליט"א (בנתיבות המגיד – כוחן של דמעות). הסיפור מתחיל בחורף תשמ"ה בטלפון של ידיד להגר' יצחק מאיר שור שליט"א ראש ישיבה בישיבה תורה ודעת. שסיפר לו שבשכנותו הגיעו זוג חדש לדור – הזוג אינם שומרי תורה ומצוות. ובקשו שינסה לקרבם.
הרב שור אכן פגש אותם יום אחד בפתח ביתם עשה עימם הכרות ולאחר שיחה קצרה הזמין אותם לסעודת שבת. והם נענו בחיוב. בסעודה נתגלו כזוג הצמא להכרת היהדות, וכך הפגישות נעשו תכופות. עד שהרב שור הציע להם לשבות כמה ימים בישיבת אור שמח במונסי. וכך אכן עשו.
משם הם חזרו אנשים שונים, עד שסמוך לראש השנה הודיע האיש למעבידו שהוא עוזב את העבודה לטובת לימודים בישיבת אור שמח. וכך הפכו בני הזוג לשומרי תורה ומצוות.
לאחר שנתיים הגיעו ביום מן הימים, לברוקלין לשיחה עם הרב שור. והאיש, מארק, שחזר לשמו היהודי – משה דוד, מספר לרב שור שבילדותו ידע על קרוביו החרדים אך אביו הרחיקו בטענה שהם מטורפים. אך כעת הוא מבין שאינם מטורפים כלל, וחפץ מאד להכירם אבל אינו יודע מי הם.
"שמעתי על אדמו"ר מסוים שדר בבורו פארק שהוא קרוב משפחתי", אמר משה דוד לרב שור וביקש שיעזור לו להשיג תור אצל האדמו"ר. הרב שור נענה מייד ואכן נקבע לו לבא בחול המועד סוכות. הם עשו דרכם בחשש, בכל זאת לא נעים לנסות לעשות הכרות משפחתית עם האדמו"ר.
השאלה שהטרידה אותם מאד האם גם הרבי ישתכנע כי אכן הם קרובי משפחה. חששותיהם נמוגו מיד כאשר הרבי והרבנית קבלו אותם בשמחה, ומהר מאד הגיעו לעניין וגילו כי אכן בני משפחה הם.
לפתע פנה הרבי למשה דוד ושאלו האם יש לך דודה בשם מרתה? כן השיב אך מדוע הרב מתעניין? ענה לו האדמו"ר: נדמה לי שהייתי סנדק בברית של בנה. משה דוד ענה שאין זה יכול להיות כי לדודה מרתה יש רק שתי בנות.
הרבי ישב וניסה לשחזר. ואז התערבה הרבנית ושאלה האם אתה לא משה דוד שנולד בברונקס? כן ענה משה דוד, אכן שמי משה דוד ונולדתי בבונרקס. אם כן, אמרה הרבנית לרבי, אצלו היית סנדק!
כעת אמר הרבי זוכר אני. היה זה לילה לפני הברית, התקשר אלי אביך ובקש שיהיה סנדק. מיד חששתי מי יהיה המוהל, ואיזה אוכל טרף יגישו בסעודת הברית, ומה יש לי לחפש שם בין אנשים שאין לי שיג ושיח עימם. חשבתי להימנע מהגעה לברית, אך הרבנית עמדה על כך שכך אסע בטענה: אל תיסע למען אביו של התינוק! סע בשביל התינוק עצמו, וכשאתה מחזיקו לרגליך תתפלל שיגדל הגון וכשר.
ואכן כך היה הלכתי לשם למענך, וכשהיית בזרועותיי נשאתי תפילה שתגדל יהודי כשר שומר תורה ומצוות. הנה חלפו מאז עשרים ושמונה שנים, וראוה אני שתפילה עשתה פרי…
אלו הן הדמעות של אמי
סיפר רבי חיים יצחק חייקין, ראש ישיבת "חכמי צרפת", שהיה תלמידו של ה"חפץ חיים" זצ"ל:
פעם בא יהודי אל ה"חפץ חיים" ותינה בפניו את צרותיו. שאל אותו ה"חפץ חיים": "התפללת על עצמך? ביקשת מה' שישלח לך ישועה?". השיב האיש: "בוודאי! התפללתי יומם ולילה, שפכתי דמעות כמים, אך לצערי הרב לא נושעתי".
אמר לו ה"חפץ חיים": "זה לא מספיק!". תמה האיש: "כמה אפשר עוד להתפלל?". אך ה"חפץ חיים" בשלו: "זה לא מספיק!"
ה"חפץ חיים" כבר היה בערוב ימיו. הוא טיפס על הארון, הוציא מאחד המדפים ספר תהילים ופתח אותו לעיני האיש. הספר היה ישן ומצהיב, דפיו היו בלויים וקרועים מרוב שימוש. אמר ה"חפץ חיים": "אתה רואה את הכתמים הרבים שעל דפי הספר? אלו הן הדמעות של אמי. במשך ימים ושנים היא שפכה דמעות כמים. ככה צריך להתפלל! פחות מזה – התפילה לא מספיקה. האם בסידור שלך יש כתמים כאלה? אם לא – סימן שלא התפללת מספיק!"
וסיפר ה"חפץ החיים": "אמי התפללה על צאצאיה בדור שכמעט לא היה שייך שהילדים יישארו שומרי תורה ומצוות. בימים ההם התפשטה ההשכלה הארורה והפילה חללים רבים. התפילות והדמעות שלה הצילו אותי!"
ידוע שאחד מראשי המשכילים היהודים בוילנא –ניסה לשדל את ה"חפץ חיים" בילדותו שיצטרף אל חוגי המשכילים. וסיפר הח"ח כי כמעט הצליח להורידו לבאר שחת. "ואתה יודע מה הציל אותי מצפורניו של אותו רשע?" – אמר ה"חפץ חיים" לאותו יהודי שנזקק לישועה – "התפילות והדמעות של אמי!".
הילדים שלה נראים אחרת
"אמא שמתפללת כל יום תפילת שחרית, הילדים שלה נראים אחרת לגמרי!" היה חוזר ושנה מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל, למעלה משבעים שנה היה הגרמ"י ראש ישיבה ואמר שהוא יכול לראות על בחור מי אמא שלו מתפללת שחרית ומי לא. ההשפעה של תפילת שחרית של האמא עליה ועל ילדיה וכל משפחתה היא עצומה.
כשנשאל מרן הגאון רבי חיים קניבסקי זצוק"ל האם אמא יכולה להתפלל עם חלוק בית, היה אומר: "החלוק של אמא שמטפלת בילדים בבית זה הבגד הכי יפה שיש לפני הקב"ה. עם הבגד הזה האמא מטפלת במסירות עם הילדים, זה כמו בגדי כהן גדול שנכנס לעבודה בבית המקדש! בוודאי שתפילה עם בגד זה נכנסת לפניי ולפנים.
נשים אומרות ובצדק, אנחנו לא יכולות לכוון בתפילה עם הילדים הקטנים והבלגן בבית. מרן הסטייפלער זיע"א היה אומר, אישה צריכה לכוון בתפילה, אבל מכיוון שקשה לה לכוון, עצם כך שמסתכלת בסידור ומשתדלת לכוון, זו הכוונה הכי גדולה בשבילה. לפני ד' התפילה שלה רצויה ונחשבת כמו אדם שיכוון באופן הכי גבוה שאפשר.
מרן הסטייפלער זיע"א היה אומר, שתפילת שחרית כל יום שווה כמו אלף סגולות. אנשים מחפשים סגולות, אבל אשה שמתפללת שחרית זו הסגולה ששווה יותר מכל הסגולות.
כשהסבתא לא מוותרת
סיפר הגה"צ המקובל רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א אודות מקרה מדהים שאירע בביתו של אחד ממכריו, איש יהודי אמריקאי המבקר אצל אמו הזקנה מפעם לפעם כאן בארץ הקודש , ונכנס בכל פעם לברכה, וכך סיפר:
יהודי זה דר במחוז מרוחק שבעיר 'לוס אנג'לס' באמריקה הרחוקה, שם בין הגויים הרבים, ובתוככי שפלות הבלי עולם הזה לא מצאה נשמתו מקום התעלות… והיה הבית 'רופף' ברוחניות רח"ל, הבנים החברים של הילדים בשכונה, היו ריקים ופוחזים.
"כשהיה אביהם היקר מבקר לעתים בביתי", מספר רבי גמליאל שליט"א, "הזכיר את בניו בכל פעם בשאלתו מה ניתן עוד לעשות כדי להשיבם בתשובה? אך תקופה ארוכה לא עלתה עדיין תרופה למכתם.
"לאחרונה הגיע אלי האיש לביקור, ולהפתעתי הגדולה הביא עמו את בניו היקרים, והנה רואה אני לפני בחורים גדולים הנראים כבני ישיבה לכל דבר, במגבעות ופאות וציציות וכו'. – האב הציג את בניו בפני בהתרגשות גדולה, ואמר: הנה מן השמים זיכו אותנו במתנה גדולה ויקרה! שהבנים לומדים עצה בישיבות טובות כבחורים מן המניין!
"לשאלתי, כיצד חל מפנה עצום שכזה? סיפר האיש, שיש לו כאן בירושלים עיה"ק אימא צדקנית שתחי' לאויוש"ט, שלא הסכימה בשום אופן עם מצבם של נכדיה היקרים! ולפיכך החלה ללכת מדי יום ביומו אל 'הכותל המערבי' בתפילות ובתחנונים להשיב לב הבנים בתשובה שלמה! היא קרעה שם שערי שמים! [ובלשונה: 'מ'גייט צו רייסען די שטיינער פון כותל…]. (הולכים לקרוע את האבנים של הכותל..)
"היא לא הפסיקה את תפילותיה ותחינותיה, עד שהתקבלו תפילותיה ושבו הבנים למצבם הראשון ואף מעבר לכך! ולא זו בלבד, אלא שכל הבית התחזק מאוד ביהדות, ואף האב עצמו התחזק בעקבות בניו, ואינו מפסיד אף תפילה אחת בציבור, והצטרף לשיעור דף היומי. בשבת קודש אחר הצהריים הולך האב עם בניו לבית המדרש, ומתענגים יחדיו בתלמוד תורה כמה שעות!