סיפר הגאון רבי מאיר לוריא שליט "א, ראש כולל חלקת יעקב, מה ששמע מבעל המעשה, שעלה לארה"ק לאחר המלחמה הנוראה ביחד עם אחותו, פליטים מוצלים מאש, ונכנס 'הבחור' ללמוד בישיבה ועלה ונתעלה במעלות התורה, ואילו אחותו למדה ב'בית יעקב', ובהגיעה לפירקה דברו בה נכבדות עם בחור שומר תורה ומצוות אלא שלא למד בישיבה ולא היה 'בן תורה', ולאחר דרישות וחקירות ובירורים שונים נתרצו שני 'המדוברים', ורצו לגמור בכי טוב, אלא שאחיה התנגד לשידוך זה בטענה שאינו בן תורה [והגם שהלך בדרך הישר, וכמו שהיה מצוי בשנים ההם שלא כל החרדים לדבר ה' למדו בישיבה], ואין מתאים לתלמידת 'בית יעקב' להינשא למי שאינו יושב אהלים.
וילכו שלושתם כאחד להימלך בעצתו של הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע , שמע את הצדדים ופסק שאכן האח צודק, ואין ראוי לה מי שאינו בן תורה, יצאו משם והלכו אל תחנת האוטובוס (באס סטאפ) אשר בקצה השני של הרחוב, בעומדם שמה הגיע אחד מאנשי ביתו של החזו"א, ואמר שנשלח על ידי רבו לקרוא להם לשוב לביתו, חזרו ונכנסו, וישאל החזו"א את אחי המדוברת, מה היתה תשובת המדובר לאחר שיצאו מקודם מן הבית, והשיב, כי אמר מיד, שאם כך פני הדברים הרי"ז סימן שכך הוא רצון ה' שלא לעשות את השידוך, וצריך לקבל את רצון ה'. נענה החזו"א ואמר, אולי זאת הסיבה והטעם לפשר הדבר שתיכף שיצאתם מן הבית ניחמתי בדעתי וחשבתי שאכן מן הראוי לגמור את הדבר למזל טוב…
והנה גלוי וידוע לכל עד כמה היה ה'חזון איש' מכריע פוסק ו'חותך' בשאלות קשות אשר חיים ומוות היו תלויים בהם ובעניינים של פיקוח נפש, והכרעתו היתה הכרעה… ומעולם לא שמענו שחזר בו מדעתו… אך כאשר יהודי מתחזק באמונה שהכל בידי שמים ומקבל עליו את הדין הרי 'מהפך' הוא עולמות מתוקף אמונתו, עד שגם דעה של החזו"א מתהפכת…
והוא יסוד ידוע המובא ב'נפש החיים ' (שער ג פי"ב) וז"ל , ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה, להסיר ולבטל מעליו כל הדינים ורצונות אחרים – שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש , ומבטל בלבו ביטול גמור, ואינו משגיח כלל על שום כוח ורצון שבעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו, שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם , שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל.
סיפר כ"ק האדמו"ר משינאווא זי"ע, ממה שזכר מימי ילדותו – לפני שנות דור לפני המלחמה, כי מנהג הנפוץ היה שהילדים לומדים אצל ה'מלמד' – בחדר הסמוך לביהמ"ד, ולא היו מחליפים בכל שנה מלמד חדש אלא הוא היה 'עולה' עמהם, והבחורים מגיל ט"ו עברו ללמוד בהיכל ביהמ"ד, מלמד זה היה מהלך כש'כלי אומנתו' בידו, היינו 'שוט', למען תהיה חיתתו על פני התלמידים ויעסקו כראוי בתלמודם, ולא עוד אלא שבראש השוט היו תלויים רצועות עור, כדי שח"ו לא יהיה תלמיד אחד בבחינת 'שוטה שאינו מרגיש' אלא ירגישו היטב על בשרם את גודל וחוזק המכה, וכאשר אמרו חז"ל זרוק מרה בתלמידים וכבר אמר החכם מכל אדם ב'משלי' חוסך שבטו וכו'.
פעם אחת ב'פרשת ויחי' למדו התלמידים חומש רש"י, וב'ברכות יעקב' אשר באותה פרשה התייגעו להבין כל פסוק עפ"י פשוטו, והנה בעת הילוך המלמד כשהשוט בידו, נעמד אצל אחד התלמידים ושאלו, הגידה נא, מה פירוש הפסוק 'גד גדוד יגודנו' – התלמיד החליף את צבע פניו לרוב אימה ופחד כי לא ידע מה לענות, בלית ברירה, המציא 'פירוש' מעצמו – בשפת האידיש, וכה אמר, 'גד גדוד יגודנו' – וואס גאט (הקב"ה) געבט (נותן, גדוד נשמע כ'גיבט') איז גוט… מה שהקב"ה נותן לאדם זה טוב, המלמד נתפעל מדברי התלמיד, וכשמקלו עדיין בידו נכנס במרוצה לביהמ"ד וחזר בקול גדול על 'פירושו' של תלמידו לפני קהל הלומדים , אזא פשט פון א תלמיד… (פירוש נפלא כזה מתלמיד) וואס גאט געבט איז גוט…
וכשנתבונן במעשה זה נראה, הנה ה'מקל' היה מוכן להלקות נוראות את התלמיד, אך מאחר שהכריז באמונה טהורה – מה שהקב"ה נותן ועושה הרי זה טוב, ממילא נשמט המקל ונתבטלה כל גזירת ההכאה לטוב ולברכה. וכמו שכתב רבינו יונה (שע"ת ש"ד אות יב) וז"ל , ואם תמצא את החוטא תלאה ותקרה עליו צרה, ויצדיק עליו את הדין ויקבל המוסר באהבה, יהיה זה לו למגן מן היסורין הרבים הראויין לבוא עליו, כמו שנאמר (תהלים עו יא) 'חמת אדם תודך שארית חמת תחגר', פירושו – כאשר צער האדם יודה אותך, כלומר שיודה אותך האדם בעת צערו … שארית חמות – שהיו מפותחות לבוא על האדם, כענין 'אל יתהלל חוגר כמפתח' (מלכים א' כ יא). תחגור ותעכב אותם ואל תביאם עליו וכו'. ונאמר (ישעיה יב א) 'אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני'. פירוש – אודך על מוסרך וקבלתיו באהבה, ובעבור זה שאודך על שאנפת בי, ישוב אפך ותנחמני.
עוד יתכן לומר, שהרי אותו נער קטן לא אמר את הפירוש מתוך 'דעת' מה שהוא מוציא מפיו, וסתם זרק מפיו 'פירוש' בכדי להנצל ממכת המלמד, ובכ"ז הצילוהו דיבורים כגון דא, כיו"ב כל איש הנמצא בעת צר צער ומצוק, ואין לו 'דעת' ולא ראש לחשוב מחשבות אמונה כראוי, אם אך יכריז בפיו שוב ושוב, אני מאמין שהקב"ה עושה זאת ולטובתי, בזה גופא ינצל מכל הצרה ויתבטלו כל הגזירות.
(מתוך באר הפרשה לך לך תשפ"ד)