אמר המשגיח מקמניץ לתלמידו הנאמן: "אני רוצה לגלות לך סוד: אני יודע את 'הנוסחה הסודית' של בעלי האלכימיה'! וכיון שאני רוצה שתזכור אותי, זו תהיה המתנה המיוחדת שאתן לך. בטוחני שבזכותה לא תשכח אותי כל ימי חייך!"
שכרך הרבה מאוד טו א
סיפר לי אברך שמוצאו מבורו פארק שבברוקלין, שבבחרותו הוא גלה למקום תורה ובא ללמוד בישיבת קמניץ בירושלים.
מטבע הדברים, ההורים באמריקה דואגים לבנם כיצד יסתדר לבדו בהיותו הרחק מביתו, היכן יאכל בשבתות ובחגים. מיד בבואו לישיבה קרא לו המשגיח של קמניץ, רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, ואמר לו: "אתה יכול להרגיע את הוריך. תאמר להם שביתי יהיה לך לבית, אתה תהיה בן בית אצלנו, תהיה סמוך על שולחננו בימות החול, בשבתות ובחגים".
חלפו שנים, הבחור התעלה בישיבה, וכשהגיע לפרקו חזר לביתו שבניו יורק. לפני נסיעתו הוא בא להיפרד מהמשגיח שהיה לו כאב. אמר הבחור: "אני מבקש מהמשגיח שייתן לי מתנה מיחדת, שלא אשכח אותו לעולם".
אמר לו המשגיח: "גם אם אתן לך מתנה יפה, אין זה מבטיח שתזכור אותי. בהתחלה עוד תזכור אותי, אך עם הזמן הרגש מתקהה והשכחה משתלטת על האדם. על כן אתן לך מתנה מיוחדת במינה – עצה לחיים, ובטוחני שבזכותה לא תשכח אותי כל חייך".
רבנו בחיי כותב ב"חובות הלבבות" (שער הבטחון) שיש "בעלי אלכימיה". אלכימאים, היודעים להפוך כסף לזהב, ונחושת ובדיל – לכסף. הוא משוה בין "בעלי אלכימיה" לבעלי מדת הביטחון, ואומר שלבעל ביטחון יש עשרה יתרונות על פני "בעל אלכימיה".
בעל אלכימיה, שיודע את הסוד כיצד להפוך מתכת לזהב, יכול להתעשר עושר מופלג, יותר מכל אנשי העסקים הגדולים בעולם. האלכימאי אוסף ברזלים פשוטים, המצויים בטבע בכמות בלתי מוגבלת, והופך אותם לזהב, וכך הוא יכול להפוך בקלות רבה למיליארדר.
אמר המשגיח מקמניץ לתלמידו הנאמן: "אני רוצה לגלות לך סוד: אני יודע את 'הנוסחה הסודית' של בעלי האלכימיה'! וכיון שאני רוצה שתזכור אותי, זו תהיה המתנה המיוחדת שאתן לך. בטוחני שבזכותה לא תשכח אותי כל ימי חייך!"
ובכן, איך הופכים מתכת לזהב? אמר המשגיח מקמניץ: "חיי האדם מורכבים משנים, והשנים מחודשים, והחודשים משבועות, והשבועות מימים, הימים מורכבים משעות והשעות מדקות. דקה אחת מורכבת משישים שניות. שישים שניות חולפות מהר מאד. אתה סופר עד שישים – והנה עברה דקה, חלפה לבלי שוב.
"מה יעשה האדם באותן שישים שניות? דבר זה נתון ביד האדם: אם הוא מתייחס אליהן בבטול ומבזבז אותן לריק – הוא הופך זהב למתכת פשוטה. הוא לוקח דבר שיכול להיות נצחי ומשליך אותו לפח האשפה, אבל אם הוא יודע לנצל את שישים השניות הללו לדקה של למוד, לעניית אמן יהא שמיה רבה או לאמירת פרק תהלים – על ידי כך הוא הופך את המתכת לזהב! ששים השניות הללו יצרו דקה של נצח!
כך צריך האדם להתייחס לדקה הנוכחית, ולדקה שלאחריה, ולדקה שתבוא לאחר מכן, וכן הלאה".
אמר המשגיח לתלמידו: "אם רק תדע לנצל את שלל הדקות המרכיבות את חייך, תזכה להיות כמו אותו בעל אלכימיה שיודע את הסוד כיצד להפך מתכת לזהב, וכך תהפוך לעשיר המפלג ביותר, בידך הדבר!" "ואחרי שגליתי לך את סודו של האלכימאי", סיים המשגיח, אני בטוח שתדע להכיר לי טובה, וממילא בטוחני שלא תשכחני כל ימי חייך".
עד כאן סיפורו של המשגיח מקמניץ ו'נוסחת הפלא' של האלכימאי. לפני כמה חדשים דרשתי באחד מבתי הכנסת בבני ברק וסיפרתי על ה'עצה לחיים' שנתן המשגיח מקמניץ לתלמידו.
לאחר הדרשה נגש אלי אברך ואמר לי: "בבחרותי למדתי בישיבת סלבודקה בבני ברק. אחד המשגיחים בישיבה הוא הרב הלל שטרן, בנו של המשגיח מקמניץ, רבי משה אהרן שטרן. באחד הוועדים שמסר ר' הלל לתלמידים הוא דיבר איתנו על ניצול הזמן. לפתע, באמצע ה'ועד', הוא הדהים את כלום: הוא הוציא מכיסו שטר כסף, הצית גפרור ושרף את השטר. היינו המומים. ואז הוא אמר: "דעו לכם, לשרוף דקה מהחיים חמור יותר מאשר לשרוף שטר של מאתים שקל!"
סיפר האברך: "המעשה החריג שעשה ר' הלל לעיני הבחורים הפך לשיחת היום בישיבה, ואת זה בדיוק הוא רצה להשיג – לזעזע אותנו ולהמחיש לנו את יקרת הזמן ואת חשיבות ניצול הזמן".
הוסיף האברך: "אין ספק שזהו מעשה חריג ויוצא דופן, אבל אחרי ששמעתי ממך את הסיפור על רבי משה אהרן שטרן, אני מבין מנין ר' הלל קיבל את השיעור הנפלא הזה – מאביו, אפשר לקחת דקה ולהשליך אותה לפח, ואפשר לקחת דקה ולהפך אותה לנצח".
התכנית שלהם היתה מחוכמת
ילדי ירושלים ידועים בחכמתם ופקחותם. פעם באו כמה ילדי חמד בירושלים לצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל, ונסו 'לאתגר' אותו. אחד מהם לכד פרפר חי והחזיק אותו בכף ידו. הם פנו אל רבי אריה ואמרו לו: "בכף היד של הילד הזה יש פרפר. הרב ינחש, האם הפרפר חי או מת?"
התכנית שלהם היתה מחוכמת: אם רבי אריה יאמר שהפרפר מת – הילד יפתח את כף ידו וישחרר את הפרפר החי, ואם יאמר שהפרפר חי – הילד ימעך למוות את הפרפר שבתוך כף ידו, ואז יפתח את אצבעותיו לרווחה ויראה לו שהפרפר מת… כך יצליחו הילדים השובבים להערים על רבי אריה…
רבי אריה בפקחותו הבין מה מנסים הילדים להשיג בתעלולם המחוכם, וכששאלו אותו האם הפרפר חי או מת, אמר להם בחיוך: "בידכם הדבר!"… והוסיף: "מכאן תלמדו את הלקח לחייכם שלכם: החיים שלכם – בידים שלכם"…
למי שאין ערך לחיים, למה שיבקש שנות חיים?
רבי נח וינברג זצ"ל, ראש ישיבת "אש התורה", חיבר ספר נפלא על מ"ח קניני התורה. את הספר הוא פותח בסיפור הבא:
אברך עלה על אוטובוס קו 400 מבני ברק לירושלים ותפס את מקומו ליד החלון. לידו ישב בחור ישיבה. האוטובוס יצא לדרך. כשהגיע האוטובוס לצמת מסובים, התרחש לנגד עיניו של האברך מחזה מוזר הבחור שלף מארנקו מטבע של חמשה שקלים, פתח את החלון והשליך אותו החוצה מבעד לחלון… האברך הביט בו בתמיהה, אך לא היה נעים לשאול אותו לפשר הדבר. האוטובוס המשיך בנסיעה, וכעבור חמש דקות חזר המחזה על עצמו: הבחור שלף מארנקו מטבע נוסף של חמשה שקלים והשליך גם אותו מבעד לחלון. חלפו עוד חמש דקות, ושוב התרחש אותו מחזה מוזר. וכך. במשך כל הנסיעה עד ירושלים, מדי חמש דקות היה הבחור שולף מטבע של חמשה שקלים ומשליך אותו מבעד לחלון…
סוף סוף הגיע האוטובוס אל היעד. בתחנה המרכזית בירושלים, רגע לפני שהשניים נפרדים איש איש לדרכו, פנה הבחור אל האברך ואמר לו: "אני צריך להגיע לכותל המערבי, הארנק שלי ריק, אין לי עלי אפילו שקל אחד, אולי אתה יכול לתת לי חמשה שקלים?"…
במשך כל הנסיעה האברך היה עד להתנהגותו המוזרה של הבחור ונשך את שפתיו, אבל הבקשה הזו היתה יותר מדי עבורו והוא לא יכול היה עוד להתאפק. "אינך מתבייש?!" הטיח האברך בבחור. "במשך כל הדרך מבני ברק לירושלים, מדי חמש דקות השלכת החוצה מטבע של חמשה שקלים, אין לך ערך לכסף! וכעת, אחרי שרוקנת את כל הארנק, אתה מעז לבקש ממני חמשה שקלים?!"…
אמר לו הבחור: "תנוח דעתך. אל תתמה על מה שעשיתי. הכל נעשה במחשבה ובשיקול דעת. פשוט רציתי להציב בפניך מראה, להמחיש לך כיצד אתה נראה"…
האברך לא ירד לסוף דעתו: "מה רצית להמחיש?".
הסביר לו הבחור: "כשהאוטובוס יצא לדרך, שמתי לב שאתה יושב בטל, בוהה באוויר, מביט החוצה, עוצם עיניים לרגע, ושוב פוקח אותן ומשוטט בהן ימינה ושמאלה. אמרתי לעצמי: אמחיש לך בדיוק כיצד אתה נראה… אתה לוקח חמש דקות של חיים, פותח את החלון – ומשליך אותן החוצה, אתה ממשיך לבהות ולהביט ימינה ושמאלה באפס מעש, ושוב חולפות חמש דקות. ושוב אתה לוקח חמש דקות של חיים, פותח את החלון – ומשליך אותן החוצה, וכך עשית במשך כל הדרך עד שהגענו לירושלים. השלכת את כל אותן דקות יקרות של הנסיעה מבני ברק לירושלים"…
"תגיד לי", אמר הבחור לאברך, "מדוע לא ניצלת את הדקות היקרות הללו? הרי יכולת לנצל אותן ללמוד, לאמירת תהלים. כשבקשתי ממך שתיתן לי חמשה שקלים, אמרת לי: אם אין לך ערך לכסף, למה שאתן לך כסף, ואני אשאל אותך: אם אין לך ערך לחיים, למה שהקב"ה ייתן לך כל כך הרבה שנים של חיים?"
(מתוך 'דורש טוב' ויקרא)