חסד ללא חשבונות
וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה (ח, א)
בזמן פורענות מידת הדין בוערת בעולם ואינה מבחינה בין צדיק לרשע, ולכן אם אדם רוצה להנצל, עליו לעשות מצוה גדולה שתעמוד לזכותו. ומהי אותה מצוה? עשיית חסד ללא כל חשבונות!
כשאדם עושה חסד עם חברו, הוא אומר בליבו: "אני אלווה לו היום, וכשאני אצטרך הוא ילווה לי", אך כאשר נח ובניו האכילו את החיות והבהמות שבתיבה במשך שנה שלמה, הם עשו זאת ללא כל אינטרס וחשבון עתידי.
לפיכך אמרה תורה: "ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה והבהמה אשר איתו בתיבה" – כשאדם עושה מצוה ללא כל חשבונות, הקב"ה מציל גם אותו ללא חשבונות אם אכן מגיע לו להינצל או לא.
חסד תמורת חסד
לפני תקופה נפטר רבי אהרון מונסונגו זצ"ל, רבה של מרוקו, ובניו סיפרו לקרובי משפחתי סיפור מיוחד במינו:
אביו, רבי ידידיה מונסונגו זצ"ל, כיהן גם הוא כרב במרוקו, כאשר בתחילה היה רב העיר פאס, ולימים התמנה לרבה של מרוקו רבתי. באותה תקופה הגיעה למרוקו תנועת ה'אליאנס' שהכניסה לתוך מערכת החינוך היהודית תכנים זרים וחכמות חיצוניות, מה שגרם להרס וחורבן היהדות והחינוך הטהור. לעסקני התנועה לא הפריע שהמבוגרים ימשיכו ללכת לבתי הכנסת, ומטרתם היתה לגרום לילדים לבעוט בכל הקדוש והיקר.
יהודי חוץ לארץ חוששים ללכת בגלוי עם כיפה, ולכן הם הולכים ברחוב כשהם חובשים קסקט. כדי ליצור בוז לכיפה ולמראה היהודי, העלו אנשי ה'אליאנס' הצגה ובה הראו את הלעג כלפי חובשי הכיפה העוברים ברחוב וכיצד מי שלובש קסקט ניצל מכך.
כאשר שמע רבי ידידיה על כך, הזדעזע ואמר לבנו: "הם צוחקים על מצוה שיהודים מקיימים? מעתה אתה נשאר בבית ולא הולך לתלמוד תורה!"
אביו פנה אל הרב מאיר ישראל, שהיה אחד מדייני פאס ומורה הוראה בה, וביקשו ללמוד עם בנו הלכה, והילד שהיה בכיתה ז' החל ללמוד עם הדיין הלכות שחיטה וטריפות.
כך הם למדו במשך שלוש שנים, עד שבאחד הימים בא הבן אל אביו ואמר: "אמנם אני לומד מצוין והכל טוב ויפה, אך אני רוצה ללמוד בחברת בני גילי".
היו אלה השנים שאחר השואה הנוראה, ובדיוק באותה תקופה הקים רבי נתן וייל זצ"ל על גבול צרפת שוויץ את ישיבת "חכמי צרפת" עבור קבוצה של בחורים ניצולי שואה שהיו שבורים ורצוצים וחסרי חשק ללמוד. לצורך הקמת הישיבה הוא צירף לצוות גם את רבי שמחה וסרמן ואת רבי חיים יצחק חייקין זצ"ל, תלמידו של ה"חפץ חיים" זצ"ל, שהיה ראש ישיבה באקס לה בן במשך השנים שקודם השואה.
מלבד היותו של הרב וייל ראש ישיבה – הוא היה גם רב, ובאחד הימים הגיעה אליו אשה וסיפרה בדמעות: "לפני השואה הייתי נשואה, וכעת עברה המלחמה ואיני מצליחה למצוא את בעלי. אני מבקשת שתמצא לי היתר מעגינותי, כדי שאוכל להינשא ולפתוח דף חדש".
הוא פתח ספרים והתייגע מאד, אך לא הצליח למצוא היתר. העגונה היתה באה לפניו מידי יום ובוכה בדמעות שימצא לה היתר, אך הוא נאלץ להשיב את פניה בשלילה.
מנהגו היה ללמוד גמרא עם פירוש הרי"ף, הוא רבי יצחק אלפסי שכתב פירוש המסכם את ההלכות העולות מן הגמרא. פעם אחת לאחר שהעגונה היתה אצלו, הוא נטל באקראי גמרא, פתח אותה והחל ללמוד אותה עם פירוש הרי"ף, ולפתע הוא ראה בתוך הדברים ראיה שבכוחה ניתן להתיר את העגונה. הוא היה מאושר מאד, קרא מיד לעגונה והתירה מעגינותה.
הוא חש שברצונו להכיר טובה לרי"ף על שסייע לו להתיר את העגונה, ומכיון שהרי"ף היה רב בפאס, הוא החליט להרבות את לימוד התורה בעיר.
עמד ושלח מכתב לרב הראשי של העיר פאס, ובו כתב שפתח ישיבה בצרפת והוא מבקש לשלוח אליה בחורים בני העיר פאס, ומי מהם שיגיע לישיבה יתקבל אליה באופן מיידי. מכיון שלא ידע את כתובתו של הרב הוא שלח את המכתב ללא כל כתובת, אך בסופו של דבר הגיע המכתב בדרך לא דרך לידי הרב מונסונגו.
כאשר ראה הרב מכתב בשפה הצרפתית, קרא לבנו שהיה בקי בה ושאלו מה כתוב בו. בנו קרא את המכתב, וסיפר לאביו על הישיבה שנפתחה בצרפת.
"אם כך, אתה נוסע אליה", אמר האב. כמה מסירות נפש היתה בכך, לשלוח נער בן ארבע-עשרה ממדינה למדינה בלי שתהיה אפשרות לדעת מה באמת יש שם, ולכמה שנים הוא יעדר מן הבית!
כאשר הגיע רבי אהרן לישיבה, שררה בה חרפת רעב שאין כמותה. בתחילת השבוע הבחורים קיבלו כיכר לחם, וזה היה מזונם במשך השבוע כולו.
והנה נודע לרב חייקין שבארה"ב הוקמה קרן בשם 'עזרת תורה' שמטרתה תמיכה בהקמת מוסדות תורה. הוא שלח לקרן מכתב ובו סיפר על הישיבה ועל מצבה הכלכלי הקשה, אך מכיון שהקרן לא סייעה לניצולים אלא רק לישיבות, הוחלט בהנהלת הקרן לשלוח את רבי אברהם קלמנוביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר בארצות הברית, כדי שיבחן את התלמידים ויראה האם אכן מדובר בישיבה לכל דבר, או שמא זהו בית לפליטים שמבקש סיוע.
הנהלת הקרן הודיעה לרב חייקין על החלטתה, וכל הבחורים החלו לערוך חזרות לקראת בואו של הרב קלמנוביץ וקיוו שיעמדו בבחינה שתזכה את הישיבה בתמיכה המיוחלת.
הרב קלמנוביץ הגיע לישיבה וקרא לבחורים למבחן. פנו הבחורים והרבנים אל רבי אהרן מונסונגו ואמרו לו: "אתה תלמיד חדש בישיבה ואינך בקי בחומר, ולכן עדיף שלא תכנס לבחינה". אך כאשר ראה שכולם נכנסים, החליט רבי אהרן שלא לפרוש מן הציבור ונכנס לבחינה.
ואז שאל הרב קלמנוביץ שאלה שאף לא אחד מהבחורים ידע להשיב עליה. שתיקה מתוחה השתררה בחדר, כשלפתע התרוממה אצבעו של רבי אהרן מונסונגו. "את השאלה הזו שואל ה'בית יוסף' ומביא עליה שתי תשובות" והוא הוסיף ואמר את התשובות.
הרב קלמנוביץ הוסיף והקשה שאלה שלא היה לבחורים מענה עליה, ושוב הונפה אצבעו של רבי אהרן. "את השאלה הזו שואל הט"ז ומתרץ כך וכך". כאשר הקשה הרב קלמנוביץ שאלה נוספת שלא זכתה למענה, הופנו כל העינים אל רבי אהרן, ואכן ידו הונפה בשלישית. "את השאלה הזו כותב הש"ך והוא מתרץ כך וכך".
רבי אהרן לא רכש את הידיעות הללו בישיבה אלא במהלך לימודו עם הדיין בפאס, אך הרב קלמנוביץ שלא ידע זאת היה אחוז התפעלות: "יש לכם בישיבה בחור צעיר שיודע כל כך הרבה? אני לא צריך לבדוק יותר. זהו מקום תורה נפלא!"
הוא חזר לארצות הברית והמליץ בפני הקרן על הישיבה בחום. הקרן החלה להעביר לישיבה תמיכה קבועה ונכבדה, ומיני אז השתפר מצבה של הישיבה והיא התאזנה מבחינה כלכלית.
נמצא שראש הישיבה עשה חסד עם רבי אהרן מונסונגו וקיבל אותו לישיבה ללא כל חשבונות של טובת הנאה, ובתמורה סובב הקב"ה שרבי אהרן היה השליח להעלות את הישיבה על דרך המלך מבחינה גשמית.
כשאדם עושה חסד עם חבירו ללא כל חשבונות, גם הקב"ה עושה עימו חסד ללא חשבונות. זה הלימוד הגדול שלומדים כאן.
(רבי גואל אלקריף שליט"א- שש באמרתך בראשית)