"והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו" (טו כז)
בהפרש של חודשים ספורים עלו שני אריות מן הגולה הרוסית־אוקראינית: רבי שמשון אהרן פולונסקי, הרב מטעפליק, שעלה ארצה באמצע שנת תרפ"ה; ורבי שלומק'ה מזוועיהל, שהגיע אחריו בתחילת שנת תרפ"ו. שניהם התיישבו בירושלים של מעלה.
באותם ימים פנה הרבי מזוועהיל לגאון מטעפליק, וביקש ממנו ללמוד יחדיו בחברותא. סיכמו ביניהם ללמוד בשטיבלך של השכונה. למחרת היום התייצבו הצדיקים ב'רבי לייבל'ה שוהל' והחלו ללמוד. "מה נלמד?", שאל הרב מטעפליק, והרבי מזוועיהל הציע: "חושן משפט". שקעו השנים בסוגיה ושכחו מהסובב אותם.
תוך כדי לימוד, נפלטה באחד הימים גניחה מכיוונו של הרבי מטעפליק. הרב מזוועיהל הרים את עיניו וראה את החברותא פוצח בבכי, ומעיניו זולגות דמעות רותחות. "מה קרה?", שאל הרבי, והחברותא השיב: "לפי הסמ"ע הוא כן צדק. ויי לי!", התייפח הרב מטפעליק, וכל ניסיונות ההרגעה לא עלו יפה.
לאחר דקות ארוכות, סיפר על דין תורה שהיה לו בטעפליק לפני שנים ארוכות, שבו חייב את החייב וזיכה את הזכאי. עכשיו, לאחר לימודו, מתברר כי לשיטת הסמ"ע לא היתה כל חובה על בעל הדין לשלם, ונמצא שהוציא כסף מאדם שלא כהלכה.
רבי שלומק'ה נענה ואמר: "אי אפשר להחזיר לו". הוא הציע לרב מטעפליק שיפריש בכל חודש מעט כסף לקופה סגורה, וכך יוכל לפצות את האיש על הנזק שנגרם לו.
"אבל הוא ברוסיה! איך אגיע אליו?", הקשה הרב מטפעליק, והרב מזוועיהל חייך כמרגיע: "הוא עוד יבוא, הוא עוד יבוא!".
*
בפרשת בחוקותי מתייחס רבינו חיים בן־עטר בעל 'האור החיים' הקדוש, לענין ההליכה בתורה – מה שלא מצינו כן בשאר המצוות. "עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (אבות ד, יד) הווי גולה למקום תורה, שצריך לכתת רגליו ממקום למקום ללמוד תורה. וצא ולמד דבריהם ז"ל בגמרא (חגיגה ה, ב) כי כולם היו גולים ללמוד, ויש שהיה הולך שישה חודשים וחוזר כמו כן לעסוק ביום אחד. והוא אומרו: 'אם בחוקותי', שהיא עסק התורה, צריכים שתלכו ממקומכם אחריה. גם כדי שתהיו פנויים, אין נכון ללמוד והוא בביתו, כי יטרידוהו בצורכי הבית, לכן יעזוב איש את אביו ואת אמו, וייסע ממקומו ללכת אחריה".
וכל כך למה דווקא בתורה נצטווינו להרחיק נדוד? התשובה לכך היא בהמשך דברי המשנה: "רבי נהוראי אומר: הווי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקיימוה בידיך ואל בינתך אל תישען". התנא מונה שתי סיבות לגלות: "ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך" – התורה לא תרוץ אחריך, וגם החברים שנוסעים ללמוד לא יעזרו בידך. "ואל בינתך אל תישען" – אל תישען על הבינה העצמית שלך, אלא קנה תורה מפי חכמים וסופרים.
נמצאנו למדים שהגלות נועדה לכך שהתורה תבוא לידי מעשה, ולא תישאר רק בלימוד גרידא; כי כשהאדם במקומו ולומד רק מתוך הספר, אין הוא יודע כיצד לנהוג למעשה; אבל מי שלומד מרבותיו גם מבין איך מיישמים את ההלכה והמצוה.
בכך מפרש 'האור החיים' את הכתוב: "אם בחקתי תלכו" – לצאת לגלות אחרי התורה; ולא די בכך, כי אם "ואת מצותי תשמרו" – שלומד לשמה כדי לדעת לקיים את מצוות ה' – אז "ועשיתם אותם", מובטח לו שלא ייכשל בדבר הלכה ויקיים מצוות ה' כראוי.
*
במשך שמונה שנים קיבץ הרב מטעפליק מעות לקופה מיוחדת שהתקין בביתו, שהיתה חתומה ונעולה. יום אחד נשמעו נקישות על דלת הבית. הרבנית פותחת את הדלת ומורה לאיש לחכות שהרב יתפנה מלימודו.
האיש, קשה־יום, הגיע לאחרונה מאוקראינה ושוכן בחיפה. פרנסה לא היתה מצויה בידו, וכל־כולו מחסור, והוא חוכך אם לחזור על עקבותיו או להישאר כאן. גמר אומר בדעתו לעלות ירושליימה, כדי להתייעץ עם מי שכיהן פאר כרבה של עירו בימים ההם.
עוד שעה ארוכה ישב הרב מטעפליק והתרכז בלימודו, עד שהרבנית הסבה את לבו לדמות האורח שנכנס לחדר. מיד כשזיהה את האורח רץ לפאתי החדר, הרים את הקופה ואמר לאיש: "קח, הרי שלך לפניך!".
האיש לא הבין, אבל הרב מטעפליק אמר לו: "זה מחכה לך כבר כאן שמונה שנים. זכית בדין. הסמ"ע הרי אומר סברא מפורשת הדומה לטענות שהשמעת אז, וממילא מחויב אני לך את מה ששילמת שלא כדין. קח, יהיה לך עם מה להתחיל את חייך החדשים בארץ ישראל!".
אבא, ראש הישיבה, רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, שהיה מקורב לשני הגדולים, היה תמיד משנן באוזנינו: "קינדערל'ך, כשלומדים תורה לשמה זוכים גם לקיים את מצוות ה', וגם שלא תצא תקלה תחת ידיכם. שימו לב! הקב"ה סובב את כל הסיבות שהאיש יעזוב את רוסיה ויעלה לארץ הקודש, יתקשה בפרנסה ויחפש אחר הרב מטעפליק. וכל כך למה? העיקר שהרב יוכל להשיב לו את כספו. כוחה של תורה לשמה!".
(מתוך הספר 'אור השבת' – בחוקותי)