באחד המעמדים המרגשים של פתיחת 'ירחי כלה' המסורתית בהיכל ישיבת פוניבז', נשא דברים ברגש קודש, בלהט מיוחד ובדמעות מחניקות, מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל. הרושם וההדים שלהם אינם נמחים מזכרוני.
הוא סיפר על אותה קבוצה של קדושים שנלקחו לתאי הגזים בימי השואה הארורה, ודקות אחדות קודם שמסרו נפשם על קידוש השם נזכר אחד מהם שהיום הוא חג שמיני עצרת – שמחת תורה. " היום שמחת תורה!" זעק לחבריו, אך ענו לו ביאוש: "נו, ומה יש לנו מכך? הלוא במצבנו כעת אין לנו כלל ספרי תורה לרקוד עימם?! אפילו לא חומש וסידור!"
השיבו הלה בתעצומות נפש: "מדוע תאמר כן? ומה בכך שאין לנו ספר תורה, הרי הריבונו של עולם איתנו! הבה ונרקוד יחד עם הריבונו של עולם!…"
וכך החלו לשיר שירי דביקות ולרקוד בשארית כוחותם, בתוך הגיהינום הנאצי, עד השיבם את נשמתם בטהרה למרומים.
הרב שך אמר על כך בהתרגשות רבה: "זָאָגְט מִיר"! [הגידו לי] האם הם מתו על קידוש ה' או חיו על קידוש ה'?! הכיצד מסוגל האדם למות על קידוש ה' בכזו דביקות בה' אם לא שחי את כל ימי חייו על קידוש ה'? הרי לא יתכן למות בכזו קדושה וטהרה, ולעמוד בכאלה נסיונות קשים מבלי הכנה נפשית מראש!…"
והוסיף משפט מצמרר: "האמינו לי! שמקנא אני באותם יהודים! בתענוג הגדול שהיה להם באותם רגעים! הם רקדו עם הרבונו של עולם! האם יכול להיות תענוג גדול מזה! זו היא מציאות שכאן בעולם הזה זוכים לעולם הבא…"
מוסר ההשכל שלנו הוא, שביד כולנו ישנה יכולת ואפשרות לחיות על קידוש השם, וזו היא זכות וחובה שמוטלת על כל אחד ואחד מזרע אברהם אבינו לפי דרגתו ומעלתו להמשיך את מורשתו, לחיות על קידוש השם במסירות נפש.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא' המאמר המלא יפורסם אי"ה בגליון לקראת שבת)