גם פרטי עשייה שוליים לכאורה, כדברים הנעשים בשיגרה, היו אצל מרן רבי משולם דוד הלוי סאלאווייציק כ"מעשי מצוה" שיש להתייחס אליהם במלוא הכבוד ורגשי החביבות.
מספר תלמיד: כשהישיבה שכנה ב'כרם שול', אירע פעם שנותרתי לבדי בבית המדרש, והנה רבינו מגיע ושואל מתי בדעתי ללכת. משהשבתי שכבר אני יוצא, אמר שהוא יחכה לי, ומשראה שנעמדתי ממקומי על מנת ללכת, ביקש ממני לכבות את כל התאורה שבבית המדרש. והנה תוך כדי שאני הולך ממקום למקום ומוריד את מפסקי התאורה המפוזרים במקומות שונים בביהמ"ד, נותר רבינו לעמוד, וכשסיימתי אמר לי: "אתה יודע למה עמדתי כל העת? כי במשנה כתוב שכאשר מביאי הביכורים היו מגיעים לירושלים עמדו הכל לכבודם, והנה אתה עשית עכשיו מצוה, שכיבית את כל האורות בבית מדרש וזה הרי ממון של הקדש, ולכן עמדתי לכבודך כדין עמידה בפני עושה מצוה"
תלמיד אחר מספר, שפעם שהה בבית המדרש כאשר הגיע גביר פלוני ושוחח עם רבינו, והנה בסיום השיחה הוציא הלה מכיס מקטורנו את פנקס השיקים כדי לכתוב שיק לטובת הישיבה. אולם רבינו נרעש ואמר לו: "חלילה, אל תרשום את השיק בבית המדרש", ובדברו, יצא עמו החוצה, שם מצא לו איזו פינה שבה יוכל לרשום את השיק!
נישקתי לפני הברכה את מקום הקריאה
המעשה הבא, אף הוא מלמד על החובה להפעיל שיקול דעת, ולחשב הפסד כנגד שכר.
מספר תלמיד: כאשר קיבלתי פעם עלייה, נישקתי לפני הברכה את מקום הקריאה על ידי החגורה כנהוג, ובחפזי לא שמתי לב שהמתכת של האבזם נגעה בספר תורה. רבינו מיד העיר לי על כך, שהרי כמובן נגיעה כזאת עלולה ח"ו לגרום למחיקת אותיות, ונמצא בשביל קיום מנהג – עלולים לעבור על איסור גמור! אגב, מוסיף התלמיד לתאר, כל קריאת התורה אצל רבינו היתה בדקדוק רב, מעין 'קריאת זכור' במקומות רבים…
כיוצא בזה: הואיל והרגשות נכבשו בכח ההלכה ופלס הנהגת היושר עפ"י דין, הרי שבשמחת תורה נתן לעשות עם הספר רק שבע הקפות סביב הבימה, כשמיד לאחר מכן הוא הונח אחר כבוד על הבימה, שכן התוספת של ההקפות מעבר לכך, אינה בכלל המנהג וממילא הרי זה כמכניסו לחשש – אף כי רחוק – של נפילה, ללא הכרח!
אינו מסוגל במצב כזה לעשות את ההגבהה
סיפר לי נכדו רבי ירוחם הלוי בן הג"ר יצחק זאב שליט"א:
מרן היה מקפיד לכבד בהגבהת הספר תורה רק לכאלה שידע שהם מסוגלים לכך ללא חשש. פעם אירע שמפני כמה סיבות כיבדו בכך את פלוני (שרבינו עדיין לא ידע היאך הוא עושה את ההגבהה) במנין שבבית רבינו. אותות החרדה והפחד שנשקפו באותה עת מפניו ומכל גופו, מה יהיה אם אותו אדם אינו יודע להגביה כראוי ומבלי חשש, היו ממש בבחינת 'אין לשער ואין לתאר', עד שזה שמכובד בהגבהה אמר שאינו מסוגל במצב כזה לעשות את ההגבהה, וחזר לאחוריו…
בכל משך ההקפות בשמחת תורה הקפיד להותיר את הטלית על ראשו
בכל משך ההקפות בשמחת תורה הקפיד להותיר את הטלית על ראשו
מעולם לא הוריד הטלית מעל ראשו בפני הספר תורה, וגם בכל משך ההקפות בשמחת תורה הקפיד להותיר את הטלית על ראשו מחמת יראת הכבוד.
בדק רבינו כמה פעמים את חוזקו
המנין הקבוע עבורו לקריאת התורה בשני ובחמישי וכן לתפילות השבתות, התארגן בתחילה בחדר השיעורים שברח' מלאכי, בהמשך, כשרצו להעביר את המנין לביתו, בדק מתחילה אצל השכנים אם אין חדר שינה מעל סלון ביתו, שבו נועדו להתקיים התפילות.
לימים הוזמן ארון קודש עבור הס"ת, ורבינו שחשש לכבוד הספר, הקפיד להודיע לנגר שהואיל וחלק מרצפות הבית שקעו, יש לבנות את הארון בצורה כזו שהדבר לא יפריע ליציבות עמידתו. לאחר שהנגר הביא את הארון וסיים את עבודתו, בדק רבינו כמה פעמים את חוזקו לוודא שספר התורה ישמר בבטיחות.
ואעפ"כ לא ויתר ועמד על רגליו
מספר רבי אליהו כהן שליט"א:
רגיל היה לעמוד בקריאת התורה והקפיד על כך אף בערוב ימיו כאשר כלו כוחותיו והיה מסובל בייסורים ומכאובים רבים. זכורני את הפעם האחרונה שהייתי במחיצתו כשנחלש ביותר, עד שכדי להגיע ממושבו בקצה השולחן עד למקום הס"ת לעלייה היה כרוך אצלו במאמץ עילאי, כי כן היה עליו לדדות ברגליו כשהוא נתמך על השולחן ובקושי רב עשה כברת דרך קצרה זו, ואעפ"כ לא ויתר ועמד על רגליו ובכל משך קריאת התורה, על אף שהקריאה בבית בריסק כידוע אינה חפוזה… בין גברא לגברא נאלץ להתיישב באפס כח, אך עם זאת עמד בכל משך הקריאה עצמה בשארית כוחותיו בשנתו האחרונה למרות גילו המופלג.
לא היה בספר כל קמט שהוא!
היה נזהר ביותר בכבוד הספרים, ולמרות רגילותו בהם לא הגיס דעתו לנהוג בהם כדרך 'בן בית'. התלמידים היו מתפעלים כל פעם מחדש מספריו העתיקים – ביניהם גם כאלה שכבר היו בני יובל ומחצה שנים – שניכר היה עליהם טביעת אצבעות של שימוש רב שנים, ובכל זאת לא נראה בהם שום קמט. ספר חידושי רבינו חיים הלוי שלו לא היה כרוך, ודפיו עם השנים נפרדו זה מזה מרוב ימים של שימוש תדיר, אולם למרות שכל כך הרבה יגע בו עד שהגיע למצב כזה, לא היה בספר כל קמט שהוא!
פעם אירע שכשהסיט את ידו מהספר באמצע השיעור התקמט הדף קימעא, והוא תיכף נרעש ונפחד מחשש שמא יש בכך משם בזיון הספר.
"קודם כל – הספרים"
אירע פעם שבבואו להוציא ספר ממקומו במדף שבארון הספרים, נפל כל הארון הכבד עליו [מחמת הרצפות שבבית ששקעו עם רבות השנים והארון עמד נטוי קימעא]. היה זה ביום שישי בבוקר וכשהגיעו התלמידים בליל שבת לתפילת מעריב הבחינו היטב באותות החבלה בפניו ובראשו, שהעידו בעליל על חומרות הפגיעה. עם זאת, רבי ראובן סופר שליט"א – עוזרו הנאמן סיפר למתפללים מה אירע, ואמר שבעוד רבינו שוכב על הרצפה תחת כובדו של הארון והספרים, הפטיר כלפיו – שכמובן נבהל למראה עיניו – וחש אליו במרוצה: "אני – בסדר. קודם כל תרים את הספרים"!
רק לאחר שהרים את הספרים והניחם בכבוד הראוי להם, הניח לו רבינו להרים אותו מן הרצפה ולטפל בפצעיו.
רבינו אז היה בן למעלה מתשעים, ונפילה כזו – אין צורך לתאר – עלולה היתה להתברר כאסון, אבל מחשבותיו של רבינו לא היו פנויות לכך, אלא לכבוד הספרים!
[מתוך הספר 'אחרון לדור דעה' –בעריכת הרב שמעון יוסף מלר שליט"א]