נמצאים אנו ביו"ט סוכות שהוא 'זמן שמחתנו', כמו"ש בתורה: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' [דברים טז, יד].
יש לדקדק לכאורה איך מצווה לנו התורה מצות השמחה שהמה מהדברים שבלב, ואינו תלוי כ"כ בידי אדם.
ובביאור הענין יש לומר בדרך רמז, דהנה האושר והשמחה של האדם אינו תלוי במצבו של האדם בהשגת דבר מה, וגם אינם נתפסים על ידי המירוץ אחריהם, רק ההיפך הוא, שנמצאים המה בתוככי האדם עצמו, ויש צורך לגלותם ולהוציאם מן הכוח אל הפועל, והדבר אשר מביא את האדם אל האושר האמיתי הוא אמונת ה', כי כאשר אור האמונה מאירה על האדם אז הוא כל כולו שופע חיים ושמחה.
כשרואה האדם לפניו עולם חי ומלואו, ויודע ומכיר שהכל מוכן ומזומן לפניו בהשגחה פרטית, כי הוא הוא המחיה ומהוה את הכול. ובהיות כן הרי הוא שואף ומתאווה לעשות ולמלא רצון קונו, כמו שכתוב: 'הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ וּפְנֵיהֶם אַל יֶחְפָּרוּ' [תהילים לד, ו], והתורה אור הוא לו, ומביאה לו שמחה עצומה, וכמו שאמר דוד: 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב', וגם המצות שעושה האדם באופן של "אמונה" מאירות לו העינים.
ולעומתו, שהאדם שנעדר ממנו האמונה, נופל לעצבות ומרה שחורה, יען כי אין לו חשק לעשות פעולות לטובה, ואינו אוהב את הימים, בבוקר יאמר מי יתן ערב, ובערב יאמר מי יתן בוקר, והוא ממתין בכליון עיניים שיחלפו הימים במהרה אחר שאין לו סיפוק בחייו, ואין לו במה להיאחז. ועל ידי ההליכה בדרכי האמונה, מתהפך הכול לטובה, והיא מביאה את המחזיקים בה לחיים מאושרים בעולם הזה ובעולם הבא. והסתכלות זו צריכה לשמש לנו כהדרכה, כי בזאת האמונה נוכל למצוא את כל הטובות שבעולם, ושעל ידה נוכל לעבוד את השי"ת בשמחה ובהרחבת הדעת, וכאשר יעידון נאמנה רבים וטובים על זה.
כי הנה לפעמים יראו עינינו שהאדם צועק אמונה! אמונה! ואין זה דברים שבלב, כי נאמרים המה מן השפה ולחוץ בלי הכרה פנימית. ויבואר לנו בזה הענין שאף שהאמונה ושמחה המה מהדברים שבלב, זאת היא המצוה להחדיר האמונה בלב על ידי התעוררות בדבר לחשוב עם קונהו, עד שיזכה לדביקות הא-ל.
ומה שצריך לזכור הוא, שאסור לו להאדם להטעות את עצמו להיות חושב שהוא כבר נכלל בכלל 'וכל מאמינים', ואין לו מה להוסיף ולחדש בה, רק עליו לעמול תמיד להוסיף אמונה על האמונה, ושיהא כל מחשבתו נתונה בזה. ואז כאשר יגיע עת מבחן, האמת יאחז צדיק דרכו, וישתמש בזאת האמונה להתחזק בכוחות רעננים ומחודשים, ועל משקל זה מסופר מפה קדוש המגיד מדובנא משל נפלא, היה מלמד אחד שהלך פעם ללמוד עם התלמידים ביער, ובעת לימודם שמעו ממרחוק כלב נובח וצועק,
וכמובן שעלה מורא ופחד עליהם ונתייראו מאוד מהכלבים, והרגיע אותם המלמד באמרו להם שמעו נא ילדים יקרים! אין לכם מה לפחד כלל! אומר לכם סגולה בדוקה, שכאשר הכלב מתקרב אומרים הפסוק: 'וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ' [שמות יא, ז], ואז כל הכלבים נעלמים כלא היו, נו! התלמידים שמעו וקבלו הדברים כפשוטן, וכך המשיכו ללמוד ברוגע בלי פחד ומורא. והנה לא עברו אלא כמה דקות, ואתא כלבא ונבח, וקרב ובא כלב אחד מעומק היער למקום הלימוד שם,
ומכיון שהמלמד ראה אותו מגיע, הרים את רגליו בעוד נשמתו בו וברח לחוץ היער במקום מושב, ובעקבותיו גם הילדים המבולבלים התחילו לצעוק ולבכות, ורצו גם הם אחר המלמד כל עוד נשמתם בם למקום מבטחים ואחת מהנה לא נעדרה, וכאשר שבו כולם למקומם שאל אחד מהילדים את הרבי, אבל רבי מה עם הפסוק? היה לך לומר הסגולה, ולמה ברח הרבי, נענה הרבי לעומתם ואמר, תשמעו! מה אומר לכם, הכלב בא פתאום ולא נתן לנו זמן לומר הפסוק… וכל זה הוא כיון שלא האמין בעצמו במה שהוא אמר להם.
ולעניינינו נאמר, לפעמים שומעים אנשים צועקים "אמונה" ובאמת בליבם פנימה חושבים המה אחרת, ואז גם אם אומרים "אמונה אמונה" הנהגתם מראה היפך הדבר. והאמת יורה דרכו שכל מה שהאדם מתעמק יותר בדבר האמונה, הרי הוא יוצא מהצמצום ומכיר שאין שום דבר שנמנע ממנו לעשותו.
וכאשר מכיר האדם ענין זה, אז שמח לבו ויגל כבודו וישמח ביינו ולחמו ויקיים שמחת יו"ט כמו שצריך. ויתירה מזו נאמר, שכדי שיהא האדם משתדל לעורר האמונה על עצמו בחוזק, ציוותה לנו התורה "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי", לברר ולבחון הדבר האם הוא אכן חזק באמונת אמת בלי לפחד כלל, שלא ירעד ויפחד וידאג. ויבואר בזה מה כוונו חז"ל לסמוך על דין דלבוד ושתי דפנות כהלכתן וכו', שאדרבה בזאת יבחן האדם את עצמו גודל האמונה בה' עד כמה סמוך ובטוח הוא לה', כיון שפירצה קוראת לגנב.
וכפי שמספרים על אחד שהיה ישן בסוכה העשויה כדין לבוד, ונגנב לו הכלי כסף שהיו בסוכה, ולמחרתו שאל את הרב ברוב תמימותו איך זה שהגנב נכנס לתוככי הסוכה, הרי קיי"ל תוך שלשה כלבוד דמי, ענה לו כפי שאלתו הרמה… שהלבוד של הלכות סוכה שנחשב כסתום, זה לא אותו דין בהלכות גניבה…
ועל פי יסוד זה עניתי לשואל המרגיש בלבו פחד לישון בסוכה מחשש אינשי דלא מעלי וכדומה, האם יש לו דין מצטער שפטור מן הסוכה, עניתי ואמרתי לו שאליבא דאמת פטור הוא לישון בסוכה משום דין 'המצטער', ברם מאידך חובה מוטל עליו ללמוד ספר 'חובת הלבבות' [שער האמונה והביטחון] להתחזק באמונת האל ובבטחונו בו, עד כדי שירגיש חזק ובטוח ולא יחוש למאומה.
יעזור השי"ת שנזכה בקרוב לתשועת עולמים, ולישב בסוכת עורו של לויתן בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן,
(מתוך 'שפת חיים' סוכות)