בשולחן ערוך נפסק, כי כאשר מסככים את הסוכה, אין לעשות את הסכך כגג אטום, אלא עליו להיות לכתחילה במצב בו אפשר לראות את הכוכבים דרכו.
מהי ההדגשה שצריך דווקא לראות את הכוכבים דרך הסכך?
הנה מיד עם תום חג הסוכות, מגיע חג שמחת התורה, שהוא החג ה'נועל' את כל ימי הדין והרחמים. לאחר חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, חג הסוכות והושענא רבה, מגיע היום הגדול והנשגב, בו עם ישראל מתאחד סביב התורה הקדושה, ומראה להשי"ת את אהבתו לתורה שנתן לעמו ישראל. מנהג ישראל, כי בשמחת תורה מסיימים את הפרשה האחרונה בתורה, פרשת "וזאת הברכה" ומתחילים מיד לקרוא בפרשת "בראשית".
ביום הרביעי לבריאת העולם, ברא השי"ת את המאורות, כפי שאומרת התורה (בראשית א, טז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים".
חז"ל (חולין ס ע"ב) עמדו על הסתירה בפסוק, כאשר בתחילתו נאמר שהקב"ה ברא "אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים", ומיד לאחר מכן נאמר שאחד מהם היה "הַמָּאוֹר הַגָּדֹל" והשני – "הַמָּאוֹר הַקָּטֹן". אם שניהם היו 'מאורות גדולים', הכיצד יש 'מאור קטן' ו'מאור גדול'?
ותירצו: "אמרה ירח לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך".
כאשר ברא הקב"ה את העולם, השמש והירח נבראו בעוצמת אור דומה. קרני הירח אמורות היו להאיר לעולם כמו קרני השמש, נמצא כי לא היה כלל מושג של 'לילה', שהרי אותו מאור שהיה מאיר בלילה, היה מאיר כמו המאור שמאיר ביום. ומדוע יש מושג של לילה וחושך? כיון שהלבנה באה וטענה לפי הקב"ה: ריבונו של עולם, השמש מאירה ביום ואילו אני מאירה בלילה, נמצא ששנינו נמצאים באותה דרגה, וידוע הדבר שאין אפשרות ששני מלכים ישתמשו בכתר אחד, לכן לא יתכן שיישאר המצב הנוכחי בו אני והשמש נאיר באותה מדה. אמר לה הקב"ה: לכי ומעטי את עצמך. הרי השמש לא הגיעה לטעון טענה זו, אם כן לשמש לא מפריע המצב בו הלבנה מאירה כמותה, ורק ללבנה זה מפריע, לכן מן הראוי שהיא תהיה זו שתמעט את עצמה. כך פחת אורה של הלבנה ונוצר המושג של לילה.
ברם, הלבנה באה וטענה לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?"
כדי לפייס את הלבנה, נתן לה השי"ת את הכוכבים, כפי שאומר רש"י על התורה שם: "על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאה להפיס דעתה".
למדנו אם כן, שכל יצירת הכוכבים, לא היתה אלא כדי לפייס את הלבנה, שלא תהיה לה חלישות הדעת על שאין היא מאירה כמו השמש ביום. לכן ניתנו לה הכוכבים, שאף הם מוסיפים אור בלילה.
גם אנו, כלל ישראל, מבקשים בכל ימי הסליחות והרחמים מהשי"ת: "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו". אנחנו רוצים להתפייס עם השי"ת ומבקשים מאיתו יתברך להתפייס עמנו. כך אנו עושים כל חודש אלול ולאחר מכן בראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. והנה הטור מביא בשם המדרש, שבכל מוצאי יום כיפור יוצאת בת קול מהשמים ואומרת לנו: "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט, ז).
מגיע חג הסוכות והקב"ה רוצה להמחיש לנו כי אכן התפייס איתם. וכיצד הוא ממחיש זאת? הוא אומר לעמו ישראל: בני חביבי, הולכים אתם כעת לעשות סוכה, חפץ אני כי תוכלו לראות את הכוכבים דרך הסכך, וכל כך למה? שהרי בראתי את הכוכבים, כדי לפייס את הלבנה. ועתה שערו בנפשכם: וכי אני השי"ת צריך לפייס את הלבנה? הרי הלבנה נבראה עם אור עצום כמו השמש, והיא זו שטענה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. וכיון שהדבר הפריע לה, הרי מן הדין היה שהיא זו שתצטרך למעט את עצמה, ומדוע צריך אני לפייס אותה? אך סוף כל סוף, כיון שהדבר גרם לה לצער, הריני מפייס אותה ובורא את הכוכבים שיאירו לצדה.
אם כן, השי"ת, אבינו שבשמים, בורא העולם, המנהיג את העולם כולו, אינו רואה לעצמו כביכול 'פחיתות כבוד', בכך שהוא צריך לפייס את ברואיו, אף שלא היה צריך לעשות זאת, שהרי הלבנה גרמה זאת לעצמה.
והנה האדם נכנס לסוכה בחג הסוכות, ומוטלת עליו מצות "ושמחת בחגך". שואל האדם את עצמו: כיצד יכול אני להיות בשמחה? וכי יכול אני להיות בטוח שהשי"ת אכן מחל וסלח לי על כל עוונותיי?
אומר לו השי"ת: בני חביבי, רוצה אני שתהיה בשמחה בחג הסוכות. אוהב אני אותך, ואם רצונך לדעת זאת, תתבונן מתוך הסכך, ומה תראה דרכו? את הכוכבים. הם אלו המסמלים כי השי"ת פייס את הלבנה, ובוודאי שלאחר שכלל ישראל התפייסו עמו בכל ימי הסליחות והתשובה, גם הוא התפייס איתם, ולכן יכולים הם בלב שקט לחגוג את חג הסוכות ולקיים בשלמות את מצות "ושמחת בחגך והיית אך שמח".
(רבי אהרן טויסיג שליט"א – דורש טוב סוכות)