הגאון הקדוש רבי אליהו מוילנא, הידוע לכולם בכינוי 'הגאון מוילנא', אשר היה בקי בכל חדרי תורה, בנגלה ובנסתר, ואף היה רואה דברים שאין העין רגילה לראות, היה מחפש אדם שיהיה צמוד אליו בכל שעות היום, אשר יוכיח אותו על מעשיו: מה עשה כראוי, במה צריך להשתפר, מה יכול לעשות יותר טוב.
לאחר בדיקות וחיפושים מצא את 'המגיד מדובנא' המפורסם שהיה אף הוא גדול ועצום בתורה ויראה, ולאחר הפצרות ותחינות רבות, הואיל לשמש את הגאון ולהיות לו כמוכיח ומייסר. 'שנא את המשבחים, ואהוב את המוכיחים', כותב רבנו הרא"ש. טבע האדם לאהוב את המשבחים אותו ומפרגנים לו, אך דא עקא, כי דוקא אלו המוכיחים אותו על מעשיו, הם אלו שמיישרים את דרכו.
כך מדי יום, היה יושב המגיד מדובנא עם הגאון מוילנא ומוכיח אותו על מעשיו בעדינות ובנועם, כשכל תוכחה הוא 'מלביש' בתוך משל, כדרכו בקודש.
הגאון מוילנא, שהיה גדול הדור, היה מקשיב בשקיקה לדבריו ומשפר את מעשיו כאחד התלמידים. יום אחד, פנה הגאון למגיד ואמר לו: 'אינך יודע כמה אני אסיר תודה לך על כך שהינך מיישר אותי לדרך הטובה ומוכיחני על מעשי, אנא אמור לי כיצד אוכל לשלם על כך?'.
המגיד מדובנא לא התבלבל, וידע כי ברכה של גדול הדור, הגאון מוילנא, שווה כל הון שבעולם, ואמר: 'אנא, ברכני רבי'.
נעצור רגע ונבין מהי עוצמתה של ברכה מהגאון מוילנא הקדוש – סיפר מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, בשם הג"ר מאיר קרליץ זצ"ל, כי בעיר שלהם הם הכירו יהודי זקן מאד שחי עד גיל מאה שנה, כשכולם יודעים את הסוד שלו.
כשהיה אותו זקן ילד קטן, התגורר הוא בעירו של הגאון מוילנא. יום אחד, בעת אשר שהה בבית הכנסת עם אביו, היה הגאון מוילנא יושב ולומד בבית המדרש עם טלית ותפילין כדרכו בקודש. הגאון מוילנא הסתובב מצד לצד כשהוא שקוע וחושב בלימוד, ואז לפתע ובלא מתכוון דרך הילד הקטן על ציציות הטלית של הגאון. הגאון רצה להמשיך בהליכתו, אלא שנעצר מחמת כן.
'ילדי', פנה הגאון הקדוש לילד, 'יהי רצון שתחיה מאה שנה, אבל אל תדרוך בבקשה על חוטי הציצית'.
מיד הרים הילד את רגלו מעל הציצית, אך לדבר הגדול הוא זכה – בברכה של הגאון מוילנא, שאמר זאת בדרך אגב: 'שתזכה לחיות מאה שנה'.
מיד כששמעו זאת הוריו של הילד, האמינו הם באמונה שלימה בדבריהם של חכמים וגדולי הדור, וכבר באותו היום ערכו סעודה גדולה על כך שזכה הבן להתברך שיחיה עד גיל מאה. כשהגיע אותו ילד לגיל תשעים ושמונה הוא נתקף בחולי קשה מאד. הוא שכב בבית החולים במצב קשה, כשהרופאים מודיעים כי קצרה ידם מלהושיע, וכי קיצו קרב.
מיד אסף אותו זקן את משפחתו ואמר להם: 'בניי, נכדיי ואהוביי, אין לכם מה לחשוש, ומבקש אני מכם בכל לשון של בקשה שלא תוציאו עליי שום כסף לטיפולים או תרופות'. 'מדוע?', נזעקו הכל, 'מפני שיש לי הבטחה גדולה מהגאון מוילנא כשהייתי ילד, שאחיה מאה שנה, לכן, אל דאגה ואל טרחה, למרות דברי הרופאים, אמשיך לחיות'.
ואכן, לאחר כמה שעות התייצב מצבו באורח פלאי, כשהרופאים עומדים תמהים ונבוכים, ואותו זקן חזר לביתו.
לאחר שנתיים, בגיל מאה, נפטר בשיבה טובה, והכל בזכות אמונת חכמים.
נמשיך במעשה שלנו – המגיד מדובנא שידע את מעלתו העצומה של הגאון מוילנא גדול הדור, ביקש ממנו ברכה כשכר על מעשי תוכחתו. 'בסדר, אך איזו ברכה תרצה?', שאלו הגאון.
'רצוני שיהיה לי את היצר הרע שלך, רבנו, על מנת שיהיה לי קל לעבוד את ה' בלי קשיים וצער, וכך אוכל אף לישון רק שעתיים בלילה בלבד, כמוך'.
מיד כששמע זאת מהגאון מוילנא, נזעק ממקומו: 'חלילה! בקשה כזו לא אתן לך! – את היצר הרע שלי אתה רוצה?… אוי ואבוי, היצר הרע שלי בוער כאש, ואם חלילה תרגיש אותו לרגע אחד, איני יודע אם תעמוד בו, על כן אני מברך אותך שה' יציל אותך מהיצר הרע שלי הבוער בי כאש, אלא שאני נלחם בו בכל כוחי בכל רגע להכניעו על ידי תורה ומצוות'.
זהו ממש דברי חז"ל: 'כל הגדול מחבירו – יצרו גדול הימנו', הצדיקים וגדולי הדור התעלו וזיככו עצמם, אך יחד עם זאת גדל עימם היצר הרע, כשהם מתמודדים עם יצר גדול בהרבה משלנו בכל רגע ובכל שעה, ועם כל זאת הם מתגברים עליו ועושים רצון ה', לכן אמר ה' כי: 'צדיק גוזר – וה' מקיים'.
(עלון 'טוב לחסות בה" מתוך 'יחי ראובן')