המצווה המרכזית של חג הסוכות היא כמובן מצוות השמחה. התורה הקדושה מצווה אותנו "והיית אך שמח", כלומר, רק שמח. הא ותו לא. שלא יהיה עוד שום דבר מעורב עם השמחה, השמחה צריכה להיות שלימה, וידוע מה שאומרים בשם הגר"א שזאת אחת המצוות הקשות ביותר בעבודת ה', לשמוח במשך שבעה ימים תמימים, ואפילו שמונה ימים, יחד עם שמיני עצרת – בשמחה מלאה ושלימה, בלי להפסיק לשמוח אפילו לרגע קט במשך החג כולו.
רבים שואלים את עצמם וגם את כל מי שמוכן לשמוע אותם: איך עושים את זה? איך אפשר לשמוח? אדם יכול להכריח את עצמו לעמוד, לשבת, לקפוץ, לרקוד, ללמוד, אפילו לבכות… אבל לשמוח? מי שלא שמח לא שמח, האם יכול אדם להכריח את עצמו לשמוח, בזמן שהוא בכלל עצוב?
ובכן, מעצם העובדה שהתורה מצווה אותנו לשמוח, משמע שהדבר אפשרי!
ואיך באמת?
ובכן, יש מתכונים רבים לשמחה. יש כאלו שמשמח אותם מאוד לאכול עוגות גבינה ולשתות יין טוב. יש כאלו שמאוד מאוד שמחים מלשתות לשוכרה ולרקוד בבית המרזח עם שיכורים נוספים. כל אחד מה שמשמח אותו, אבל רוב הדברים האלו שמביאים כביכול את השמחה לאדם, סופם שהם מביאים אותו לידי עצבות. אותו שיכור בבית המרזח לא כל כך מחייך למחרת בבוקר, כשהוא מתעורר בתוך שלולית של קיא, ואינו יודע לומר בוודאות אם היין שהוא הקיא או שאולי אחד מחבריו הקיא אותו.
מי שמרבה באכילה של עוגות גבינה, יגלה מהר מאוד שהחגורה שלו כבר קצרה מלהקיף את כל גופו, ושבדיקות הגלוקוז שלו מספקות תוצאות גבוהות במיוחד, עם נטייה גבוה לחלות בסוכרת, ולשלם מחיר כבד מאוד על ה'שמחה' הזאת שהוא שמח עם עוגות הגבינה ובקבוקי השמפניה.
אז מה באמת משמח את האדם?
אני רוצה לספר לכם סיפור.
הוזמנתי פעם לתפילת שחרית של שבת בבית כנסת שבו נערכה עליה לתורה של נער בר מצווה, קרוב משפחה. בשבת בבוקר יצאתי מהבית יותר מוקדם מהרגיל, עשיתי כברת דרך והגעתי לבית הכנסת ההוא שבו מתפלל קרוב משפחתי ש'מברמץ' את בנו – בית כנסת ליטאי קלאסי, שגרתי לחלוטין, כמו אלו שבהם הורגלתי להתפלל מנעורי.
הנער עלה לתורה וקרא את הקריאה שלו באופן מיוחד במינו, וכשהגיעה תפילת המוסף כיבדו את אחד מבני המשפחה לגשת לפני העמוד.
הלה ניגש, ובחזרת השץ פצח בקול ערב והתפלל בנעימה מיוחדת.
כשהגיע לקדושה הוא החליט לתבל מעט את הנוסח, ובאמירת 'הוא אלוקינו', התחיל את הניגון החב"די הידוע, וכולם הצטרפו בשמחה רבה, שכחנו שאנחנו ליטאים בכלל.
אבל אז, כשסיים את אמירת הקדושה, וניסה לחזור לנוסח הרגיל של התפילה, הוא לא הצליח… הנוסח יצא לו משובש ומגוחך, ניגונים של ראש השנה, יום כיפור, פורים וחנוכה התערבבו להם יחד, ולרגעים נדמה היה שהוא אפילו משלב חלקים מתוך הניגון הנוגה של 'אלי ציון ועריה'.
הקהל לא ידע את נפשו. אלו שישבו מאחור פשוט החלו לצחוק ולא הצליחו לעצור את עצמם, אלו שהיו בשורות הראשונות ניסו לעזור לו ולהזכיר לו את הנוסח, אבל זה לא עבד. האיש פשוט המשיך בתפילה בצורה משונה ומגוחכת, הביזיונות היו גדולים.
אני התכווצתי בתוכי. ריחמתי עליו מאוד, והייתי בטוח שברגע שהוא מסיים את התפילה, החזן הזה פשוט מרים את הטלית אל מעל לראשו, מכסה את הפנים, ובורח מבית הכנסת כל עוד נפשו בו.
אבל לתדהמתי הרבה, לאחר סיום התפילה פנה החזן בשמחה רבה לחתן בר המצווה ואמר לו: "אני ניגשתי לפני העמוד כי רציתי לשמח אותך, אבל ברוך ה' זכיתי לשמח את כל המתפללים בבית הכנסת, תראה איך כולם שמחים וצוהלים…".
לא זו בלבד, אלא שכשהתיישבנו לקידושא רבא אחרי התפילה, ואותו חזן התיישב לידי, הופתעתי לגלות שלאיש יש תיאבון בריא. הוא אכל קוגל ודג מלוח בהנאה מרובה, סיפר סיפורים ואמר ווארטים לי ולשאר היושבים סביבנו, כאילו לא חווה רק לפני דקות אחדות את אחד האירועים המשפילים והמבזים ביותר בחייו.
כשהחל האולם להתרוקן מעט, טפחתי קלות על כתפו ואמרתי לו שאני לא מצליח להתאפק, אני חייב לשאול אותו שאלה מאוד רצינית: "תגיד לי, האם אתה עשוי מפלסטיק או אולי מפלסטלינה? או שאתה בשר ודם כמו כל האנשים האחרים כאן?".
הוא הסתכל עלי בתימהון ולא הבין, "מה זאת אומרת, בוודאי שאני בשר ודם".
"אז איך אתה מסוגל להמשיך הלאה בחיים כאילו לא קרה כלום? הרי כולם צחקו עליך, כל בית הכנסת מקצה לקצה, זה הדבר הכי לא נעים שיכול להיות בעולם, כשחזן ניגש ומתבלבל בנוסח ולא מצליח לחזור לעצמו. נורא ואיום! איך אתה יכול לשמור על כזה שוויון נפש כאילו לא קרה כלום?".
האיש קם על רגליו, והתרתח מעט: "אה לא מתבייש???", הטיח בי, ואני נבהלתי מאוד, אבל אז ראיתי שחיוך קל מבצבץ בזוויות פיו והבנתי שהוא לא מתכוון באמת לבייש אותי…
"אתה הרי למדת אצל מרן הגראי"ל שטיינמן, הייתי דבוק בו במשך 40 שנה. כל כך הרבה זמן בילית במחיצתו ובכל זאת לא הפנמת את הדבר הכי בסיסי שהוא לימד אותנו?
"הרמ"א אומר בסעיף הראשון של השולחן ערוך: "אל יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה'". זה הדבר הראשון שיהודי צריך לעבוד עליו.
"דע לך ש-99 אחוז מהאנשים עסוקים 99 אחוז מהזמן שלהם ב'מה יאמרו הבריות'", הוסיף האיש להטיף לי, ומיד תיקן את עצמו בקריצה: "האמת ש-100 אחוז מהאנשים עוסקים הזה, אבל אני בטוח שאתה חושב על עצמך שאתה לא כזה, לכן אני משאיר את זה על 99 אחוז, ונותן לך ליהנות מהמחשבה שאתה שייך לאחוז הבודד שמחוץ לסטטיסטיקה".
והאמת היא שפה טמון המפתח לשמחה, אדם שזוכה להתעלות מעל המקום הזה, של המחשבה איך אני נראה בעיני אחרים, ומה הם חושבים עלי, יכול לשמוח ויש לו הרבה פחות דאגות.
(מתוך מאמר נרחב בגליון 'לקראת שבת' סוכות)