הדבר אירע לפני שנים רבות, בשעת מעמד 'נעילת החג' בביתו של רבינו, כאשר המונים מתלמידיו שותים בצמא את דבריו, ומנסים ליטול אל ימי החולין משהו מקדושת החג החולף והולך לו. היה זה בטרם חובר הבית לזרם הגנרטור האזורי, והתאורה היתה ממצבר שלא עמד לו כוחו עד סוף היום, ובשעות אחה"צ המאוחרות היה משתרר חושך.
נוהג היה רבינו בהגיע זמן צאת החג לבקש מאחד הילדים להעלות את מתג התאורה הרגיל של ימות החול, והיה מקפיד שהילד ינהג כהלכה ויאמר בטרם עשיית המלאכה 'ברוך המבדיל בין קודש לחול'. והנה פעם אחת לא הצליח הילד שהתבקש להדליק לעשות כן, ובמקומו ניגש לתומו אחיו והדליק. היה זה כמעשה שבשגרה, כמנהגם של ילדים – [ואפשר גם של מבוגרים…], אבל הראש ישיבה זצ"ל נרעש כולו, ופנה בחרדה לילד השני ושאל בקול מלא חשש: "האם אמרת ברוך המבדיל"?
עד היום הזה, מספר תלמיד עד ראיה, "מונח בעצמותי הפחד של אז, וזר שלא ראה זאת בעיניו לא יבין ולא יחוש, איזה שיעור נכבד היה זה בהלכות פחד מוחשי מחטא"!
סיפר רבי יוסף רוזנהן:
באחר משעוריו הקשה אחד התלמידים לרבינו מרן רבי משולם דוד סאלאווייציק זצ"ל, בדין של עבודה במקדש הכרוך באיסור, שהרי האיסור המדובר "איז נישט מער ווי א איסור דרבנן" [- אינו יותר מאיסור דרבנן גרידא], ואנן קיימא לן דאין שבות במקדש.
והנה בדרך כלל, כמעט ולא עירב רבינו בשיעוריו התייחסות לדברי השקפה ויר"ש – אלא אם היה זה ענין השייך לסוגיא עצמה, אולם בפעם הזאת, שנגע לאחד היסודות העיקרים בחייו של יהודי, היכה רבינו תיכף ומיד על שולחנו, ונזדעק בקולי קולות – "וואס?! 'נישט מער ווי א איסור דרבנן?!' – נישט מער ווי א איסור דרבנן?! – א קלייניקייט!"- [מ-ה-ה-ה?! לא יותר מאיסור דרבנן?!- לא יותר מאיסור דרבנן?! – וכי קלה היא זו?!], והוסיף בחום לבבו לאמור: "ווי קען מען ארויס רעדן אזא זאך פון מויל?!"- [איך אפשר להוציא דבר כזה מהפה?!]- נישט מער ווי א איסור דרבנן?!- א קלייניקייט
שוב ושוב חזר רבינו על דבריו אלו – ובמשך רגעים אחדים עדיין היה נתון בסערת רגשות כשאינו מצליח להרגע, ואחר המשיך ואמר שאין לנן מושג מחומרתו של איסור דרבנן, וחלילה להתבטא [- על איסור] בביטוי כזה שהוא "לא יותר מאיסור דרבנן".
אחר סיום אותו שיעור ניגש אליו תלמיד אחר, שהבין כי בשעת השיעור עצמו הוחמצה ההזדמנות לשמוע תירוץ על גוף הקושיא, אבל לאחריו נותר עדיין לברר מה עם עצם הקושיא. על כן פנה ואמר לו: "למעשה מה עם אין שבות במקדש?" – אבל רבינו לא הסכים להתייחס לגופו של העניין ההלכתי וביקש למחות כל רושם קלות דעת שנשתרבבה לאותה הערה ושוב נזעק: "דו הערסט? – נישט מער ווי א איסור דרבנן! – ווי קען מען דאס ארויסרעדן?!" [- כיצד ניתן להתבטא כך?!]. הלה לא הרפה והמשיך לשאול "אבל למעשה מה התשובה?" אבל רבינו לא רצה – ויותר נכון לא יכל – לדבר על זה כלל, אלא המשיך לעורר בלהבת אש על נימת הזלזול באיסורי דרבנן שנשמעה בשיעור.
מסיים התלמיד, עד הראיה לאותו מעשה:
הסיפור אירע לפני למעלה משלושים שנה, אבל עד היום, כאשר אני שומע מישהו מסיח לפי תומו ואומר "זה 'רק' איסור דרבנן", אני נזכר מאותו מעמד נורא, ודבריו של רבינו עודם מהדהדים באוזני ובראשי, ועובר בי כמין רעד ורטט של חלחלה…
(מתוך הספר אחרון לדור דעה/ בעריכת הרב שמעון יוסף מלר)