מאת: הרב משה מיכאל צורן
ביום הכיפורים אנחנו מתפללים מתוך מחזור מיוחד, ומרבים בתפילה ובתחנונים, ואף שופכים דמע רב לפני אבינו שבשמים שיחוס וירחם עלינו, ויחתמנו לחיים.
מעשה שהיה ביהודי שהגיע ביום הכיפורים לבית הכנסת ולפתע נזכר שלא הביא איתו את המחזור. כיון שהמרחק בין הבית לבית הכנסת היה רב, חיפש האיש מחזור חלופי. חיפש, ומצא. אחד המתפללים שהיה לו מחזור מיותר, מסרו לו ברצון רב.
והנה, לאחר תפילת נעילה החזיר האיש את המחזור לבעליו, והודה לו מקרב-לב על החסד שגמל עימו. ברם, כשקיבל את המחזור לידיו הבחין הבעלים שהדפים התרטבו והתלחלחו מאוד, מ…דמעותיו של המתפלל.
הוא חוזר אל מי שהתפלל במחזור ובא אליו בטענה, ש'השאלתי לך מחזור חדש ויפה, ואתה השבת לי דפים בלויים'! בעל-המחזור תובע שיקנה לו מחזור חדש…
האם הוא צודק?
כך השחילו את דפי הגמרא אל הגיטו
ופשטנו את השאלה על פי סיפור רב-הוד שהתרחש בתקופת השואה. אחד הסיפורים המרטיטים נסוב על בני תורה מישיבת נובהרדוק שהוכנסו לאחת הגיטאות בתחומה של רוסיה ולא הרעב הציק להם, גם לא הצמא; רק העובדה שנאלצו להפסיק את לימוד הגמרא בעיון, גזלה מהם את מנוחת הנפש.
חיבלו הללו תחבולות כיצד להכניס מסכתות גמרא אל בין חומות הגיטו, למרות הסכנה העצומה שבדבר. המוח היהודי שלא שבת מעודו המציא פטנט מעולה.
ישבו הבחורים והעלו המצאה שכזו: כיון שהגרמנים הארורים התירו להכניס לגיטו קופסאות גבינה למאכל, יבקשו בני הישיבה מחבריהם שנותרו מחוץ לגיטו שיעטפו את הגבינה בדפי הגמרא. בצורה זו לא ירגישו הנאצים שהמדובר בדפי קודש, כיוון שהם-עצמם, הגרמנים, לא יאמינו שבני הישיבות מתנהגים כך…
וכך הווה. היום דף, מחר דף, מחרתיים עוד דף, וכך השחילו יהודים מבחוץ אל בני התורה מסכתות שלימות.
אלא שבין-לבין התעוררה השאלה האם מותר לעשות כדבר הזה, ולעטוף גבינה בדפי גמרא? את השאלה הביאו לפני אחד מגדולי הפוסקים בדור ההוא, שפסק שכיון שאצל תלמידי נובהרדוק מדובר בסכנת נפשות, שהרי אם לא ילמדו יגיעו למצב פיקוח נפש של ממש, הותרה כל התורה כולה עבור פיקוח נפש, ובפרט שזה הוא כבודה של התורה, שילמדו בה כך.
בזכותם של אותם בני תורה, ורבים שכמותם, שזיככו את אדמתה של רוסיה, נשברה שם חומת הקרמלין.
לקרוע את הגמרא מש"ס ישן או חדש?
השאלה שהתעוררה שם היתה, האם כדאי לקרוע את הדפים מגמרא ישנה או מגמרא שזה-עתה הודפסה?
והנה, דעת בעלי-בתים אומרת שעדיף לקרוע את הדפים הישנים, אבל דעת-תורה היא אחרת. גדולי הדור חיוו את דעתם שעדיף לשמור יותר על קדושת המסכת הישנה, שהתקדשה כבר בלימוד המרובה שלמדו בה, ולקרוע את הדפים ממסכת חדשה, שהתקדשה פחות.
למדנו מכאן על ערכם הגדול של הדפים הבלויים שהתעטרו בקדושה-רבתי, ולכן גם המחזור שלוחלח מהדמעות, ערכו שווה הרבה יותר ממחזור חדש…
וכבר התפרסמו סיפורים רבים על גדולי ישראל בעבר ובהווה שהעדיפו להשתמש בחפצי-קודש ישנים, עתיקי-יומין, והסבירו זאת בקדושה היתירה האופפת את הפריטים הללו.
במוצאי יו"כ התכנסו אצל מרן הגרי"ש אלישיב ל'מושב בית דין', והיו מברכים את הזקוקים לישועה… רבים נושעו
מרן רבינו הגראי"ל שטיינמן היה רגיל לומר לתלמידיו שאם ישאלו אתכם 'מה היום המאושר בחייכם', אל תהססו, ותשיבו לו מיד: יום הכפורים! שכן, דליים של רחמים ואהבה עצומה נשפכים עלינו ביום קדוש זה, שבו יכול כל יהודי לפסגת-המדרגה שהוא יכול להעפיל אליה בימי חייו.
הציטוט מופיע בקונטרס 'תטהרו' שחיבר הרה"ג רבי אברהם-משה רוט, בנו של הגאון רבי אהרן רוט, מתלמידיו המובהקים של מרן הגר"י זילברשטיין. הקונטרס הייחודי מציע פתרונות מרתקים לכל-מיני שאלות המטרידות את הדור הצעיר בענין ההתייחסות לימי הדין והמשפט.
בהקדמתו לקונטרס מביא הגרא"מ רוט סיפור מופלא מזקנו הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שהרגיש כל-כך את כפרתו העצומה של יום הכפורים, עד שמתוך אמונה טהורה זו היה נוהג, כפי שקיבל מרבותיו, לקבץ במוצאי יוהכ"פ שלושה יהודים שישבו כ'בית דין', ויגזרו ישועות על הנזקקים לישועה.
הוא ידע והאמין שבמוצאי היום הקדוש מגיעה מעלתו של כל יהודי לדרגה כה נשגבה עד שהוא הופך ל'בעל מופת', שבכוחו לבטל בפיו גזירות קשות, בבחינת 'כשם שמברכים בבית דין למטה, כך יברכו בבית דין של מעלה'.
הברכות מפי ה'דיינים', שלא היו בדווקא גדולי תורה, חוללו פלאות
הרב רוט מציין ש'ידוע לנו על כמה וכמה שנפקדו ונושעו לאחר 'גזירות' אלו ב'בית דינו' של רבי אריה במוצאי יום הכפורים', וממשיך לספר שגם 'בנו, זקני רבי שמחה שלמה זצ"ל, המשיך אחריו במנהג נשגב זה, ובמשך שנים רבות, לאחר תפילת יום הכיפורים אצל גיסו מרנא הגרי"ש אלישיב, היו מתיישבים ל'מושב בית דין', הגריש"א, זקני, והשלישי היה, בדרך כלל, רבי אברהם אלישיב, והיו מברכים את הזקוקים לישועה…
כמה שנים לפני פטירתו, מספר הרב רוט, הפסיק זקני מחמת חולשתו להגיע לתפילות יוהכ"פ אצל הרב אלישיב, וזכיתי להתפלל עמו בביהמ"ד הגדול 'אהבת תורה' בקרית צאנז בירושלים. לאחר תפילת מוצאי יוהכ"פ, אסף סבא שלושה אנשים הזקוקים לישועה, ובהם אני הקטן, שציפיתי שנים ארוכות לזש"ק, ובכל פעם בירכו שלושה מתוכם את הרביעי כ'בית דין של מטה'…
ואכן, באותה שנה נפקדנו בדבר ישועה ורחמים, וכן האחרים שציפו לנישואי ילדיהם המתבגרים נושעו באותה שנה…
וראינו בזה את כוחו של יום הכפורים, היום המאושר בחיינו!
*
גם ברמת אלחנן התארגנו בשנים האחרונות במוצאי היום הקדוש כמה 'בתי דין' שכאלה, ולאו דווקא עם גדולי תורה, והברכות שיצאו מפי ה'דיינים' – לאחר שהתקדשו ונטהרו ביום הכיפורים – חוללו פלאות, בס"ד.
'וכי אני מחויב לעזוב את התפילה היפה והמעוררת ולגשת להזריק חומר לחולה'? – שאלני הרופא בעיצומו של יום כיפור
סיפר מרן הגר"י זילברשטיין שביום כיפור אחד הגיע אליו רופא שהתפלל ברמת אלחנן, והיה זה באמצע תפילת מוסף, עם שאלה בפיו.
קיבלתי עכשיו קריאה לבוא לביתו של חולה ולהזריק לו זריקה נגד כאבים. רציתי לשאול, אמר הרופא, האם אני מחויב לעזוב את התפילה היפה המתנהלת כאן, ברמת אלחנן, וללכת לביתו של החולה ולהתעסק בענייני רפואה?
נכון שלחולה יש כאבים, אבל גם אני אצטער מאוד על עוזבי את התפילה, באמצע ה'עבודה' של תפילת מוסף, עם כל הקטעים המרגשים הנכללים בה! – אמר הרופא.
השבתי לו על פי דברי המשנה במסכת יומא האומרת שהיו שולחים את השעיר לעזאזל ביד איש עתי, ו'מִיַּקִירֵי ירושלים היו מלוין אותו', וכו'. והנה, המלווים הללו היו עוזבים לא את בית המדרש ב…רמת אלחנן, בעת התפילה על עבודת הכהן הגדול, אלא את בית המקדש בעת עבודת הכהן הגדול עצמה!!! ועבודה זו היתה מעמד איום-ונורא!!!
ולאן הם הולכים? – ללוות את מי שמשלח את השעיר לעזאזל! וכל זה בזמן שהכהן הגדול עשה את עבודתו בבית המקדש. זו הסיבה שהמשנה מכתירה אותם בתואר 'יקירי ירושלים', תואר נכבד מאוד המתאים לאנשים המוותרים על המעמד המקודש בבית המקדש.
אמרתי אפוא לרופא, שגם הוא צריך לעזוב את בית הכנסת ולגשת להזריק את החומר לחולה. ואם תעשה דבר כזה, יוכלו לתת לך תעודה עם התואר 'יקיר בני ברק'…
הגאון שעצר בדרך מירושלים לחברון
ואם הזכרנו את יום הכיפורים, נספר כאן שהגאון רבי מאיר ברנסדורפר זצ"ל נסע פעם עם ילדיו מירושלים לחברון, ובדרך – בהיותם ליד הר גבוה מאוד – ביקש מהנהג לעצור את הרכב.
הגאון הצביע על ההר ואמר לילדים שזה הוא הצוק ממנו דחפו את השעיר 'עד שהתפרקו אבריו'.
(מתוך הספר 'לקיים' בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)