1
כמה שנורית אדומה מלחיצה, מעצבנת, עוגמת הנפש שבהעדרה גדולה שבעתיים. הדלק לא מסתיים בהפתעה באמצע דרך מהירה, התקלה במכונה רק בראשיתה ועודנה ניתנת לטיפול. האיתות האדום הזה עושה עמנו חסד.
גם הנפש מאותתת בנורית אדומה משלה, צריך קצת רגישות ועין בוחנת כדי לזהות, ולהגיש – לעצמינו או לאחרים – את העזרה בזמן. השאלה היא אם גם לנשמה יש איתותים אדומים? האם מצבנו הרוחני משדר אותות מצוקה בעת הצורך?
אמת, כשיהודי נמצא ב'דאון' רוחני ההרגשה הפנימית שלו איננה במיטבה. מצב רוח ירוד ועוד שלל תנודות של הנפש הן ביטוי של צמא מייסר לסיפוק רוחני, כמיהה ליציבות, אבל גם ההרגשות הללו תעלמנה במשך הזמן. אבל פעם בעבר הרחוק, הייתה נורת אזהרה אדומה, כזאת שאותתה לאדם שמשהו בהתנהגות שלו לא מתאים, ולא הניחה לו להשלים עם מצבו.
2
שלשה מעגלים מקיפים אותנו. הגוף הוא מלבוש הנשמה, הבגד מלבוש הגוף, והבית עוטף את הכול. המלבושים הללו קריטיים עבור קיומנו בעולם הגשמי, בלעדי הגוף אין חיים, בלעדי הבגד והבית אין אלו חיים. כנגדם שלש אותות לשמירה והגנה – ברית מילה בגוף, ציצית בבגד ומזוזה בבית. הברית נקבעה בעצם החיים, הציצית והמזוזה במלבושי החיים. וכשחלילה משהו לא טוב מתחיל לקרות, נורות האזהרה נדלקות לפי הסדר הזה.
ממש כמו בחוליי הגוף, עודף משקל וקשיי תנועה הם איתותים מקדימים, קשיי נשימה הם כבר נורת אזהרה מהבהבת, הכאבים בחזה הם התשלום על ההתעלמות וההזנחה. זאת המקבילה בחוליי הנפש: צרעת הבית היא איתות ראשון, נגיעה עדינה במעגל החיצוני ביותר. בצרעת בגדים האיתות כבר מתקרב. נגעי הגוף זאת התפרצות המחלה, עכשיו כבר נדרש טיפול מייסר, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.
3
כשם שמחלות גוף ונפש מופיעות בהעדר אנרגיות חיוביות או בהפרת איזונים, כך העוונות והמעשים הלא טובים חוסמים את השפעת הקדושה והטובה וגורמים למחלות רוחניות ולסבל בל יתואר לנפש ולנשמה.
כשעם ישראל היה בדרגה הרוחנית המתאימה לו, הייתה פרשת מצורע נורת האזהרה שעוררה את האדם להתבונן בשינויים ההתנהגותיים שחלו בו לאחרונה. האיתותים של הנגע המופיע לפתע בקירות הבית, עוררו אותו לשימת לב ולשיפור המעשים. התעלמות הייתה מפגישה אותו עם נגעי הבגד או חלילה עם צרעת בגופו, ואז תהליך ההיטהרות הגופני היה מביא אותו להיטהרות נפשית ולשינוי בדרכיו.
כשנעלמו גילויי ההשגחה הפלאית הזאת נותרנו כמו רכב ללא נורית אזהרה. האחריות לוודא את תקינות המערכות מוטלת עלינו. בדיקה עצמית איננה מותרות, היא כורח המציאות. אף אחד לא יעשה אותה עבורנו ובמקומנו. הקדשת זמן להתבוננות פנימית היא הדרך היחידה להגשים את תכליתנו עלי אדמות.
4
ועדיין פרשת מצורע משמשת לנו לא רק כתמרור אזהרה לחומרת חטאי הלשון למשל, אלא גם להבנת הקשר הפנימי שיש לנו עם מעגלי החיים שסביבנו.
מסתבר שבית של יהודי שונה מבית של גוי לא רק מבחינה אדריכלית מכורח אילוצים פרקטיים, ובגד של יהודי אינו שונה מבגד של גוי רק בגלל דרישות צניעות או נורמות חברתיות. יהודי נכנס לגור בבית של כנעני עובד אלילים שעשה שם כל תועבה, ומכוח הקדושה שיצק בו מהווה הבית אינדיקציה למצב הרוחני של בעליו. הקשר של בעל הבית עם אלוקיו מתגלה על קירות הבית, האהבה האלוקית והדאגה מפני הדרדרות רוחנית מתגלית על בגדיו. המעגלים הגשמיים שסביבו קודש הם.
זאת הסתכלות אחרת על סביבתנו הגשמית. נכבדה, מרוממת. והיא כל כך מתאימה לערב פסח.
5
הפטרת שבת הגדול נראית שייכת יותר לשבת שובה, יש בה קריאה נוקבת לסדר – "וקרבתי אליכם למשפט וכו', וסופה דרמטי – "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", ואנו הרי לא עומדים בערב יום הדין אלא בערב חג הגאולה, אז מהו ההקשר למשפט וליום הנורא?
הרב וולבה מקשר זאת למה שנאמר בע"ה בעוד שבוע בהגדה של פסח: "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזורע נטויה, ובמורא גדול… זו גילוי שכינה"; רגע הגאולה התרחש בשעת חצות כאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד להכות את מצרים ולגאול את ישראל. הגילוי שכינה הזה יצר מורא גדול כמו מכת חשמל אדירה שהבכורות לא עמדו בה, ומאידך גיסא הייתה זאת הארה ענקית שבני ישראל היו מסגולים לקבל אותה ולהתרומם מכוחה לתכליתם. (עלי שור ח"ב שצא).
מסתבר כי הגאולה מחייבת הכנה. כמו אז במצרים כך כל שנה מחדש, מופיע הרגע ה'נורא' הזה של גילוי שכינה, וכדי להיות מסגולים לעמוד בעוצמות האדירות שלו חייבים להכין כלים מתאימים. אין נורית אזהרה שמיידעת אותנו אם אנו מוכנים. מה לעשות, ערב פסח, מוכרחים לעבוד, חייבים למצוא פנאי להתבונן, להתכונן.
ידידי הישיבה היקרים, שבת שלום ומוברך. אליהו לפין ישיבת מיר ירושלים.