הרב ישראל היימן
את המשל הבא שמעתי לפני שנים, אינני זוכר היכן ומתי. הוא ממחיש במדויק נקודה מאפיינת לימים נשגבים אלו.
פועל הנקיון של שכונת ארמון המלוכה בעיר הבירה ראה דבר או שניים במהלך עבודתו, כרכרות מפוארות, שועי עולם ונגידי ארץ, את כל סוגי האנשים. כל אלו עברו תמיד ברחובות אותם הוא מנקה כל יום. הוא חי נושם ומרגיש את האווירה המיוחדת שיש סביב הארמון בכל ימות השנה.
האמת, מעולם הוא לא זכה להיכנס פנימה, רק לפעמים כשיש ביקור מעניין במיוחד או אירוע יוצא דופן. אז השערים נפתחים לרווחה, והוא, המנקה הפשוט, אמנם לא נכנס לתוך הארמון, אבל לפחות יש לו זווית ראיה נוחה על החצר. גם משהו שהרבה אזרחים היו רוצים ואין להם…
אבל גם אחרי עשרות שנים של עבודה סביב הארמון יום כזה לא זכר המנקה.
מאות ואלפים זורמים לכיוון הארמון, אלו לבושים בהידור כמקובל ואלו בבגדים פשוטים ורגילים, היו כאלו שבאו אפילו עם בגדי עבודה מהוהים. הוא לא הבין שום דבר, מה קורה בארמון שהוא לא יודע עליו? איזה אירוע יש שלא היה עליו שום פרסומת?
ניגש המנקה לאחד מהמתקהלים, שאל אותו לפשר ההתרחשות, וקיבל תשובה שהכניסה אותו להרהורים עמוקים.
היום יום היובל להכתרת המלך, זה לא מכבר פורסם שביום זה המלך יקבל כל מי שמבקש לראות את פניו, המלך יקבל את ברכות העם וכן יֵעָנֶה לכל בקשה שקשורה לענייני עבודה. כל מי שרוצה לבקש משהו שקשור למקצוע בו הוא עוסק בפועל יוכל לבקש ואף לקבל את מבוקשו ובלבד שיוכל לצאת מארמון המלך ובקשתו בידיו בלי להזדקק לעגלות או קרונות מסע.
"אוהו, זה מעניין".
המנקה שקע בהרהורים. הוא חשב לעצמו האם גם הוא יכול לזכות בפעם הראשונה בחייו להיכנס לארמון המלוכה ולראות את פני המלך, אולי גם לקבל איזה מתת יד קטנה ממנו.
"נראה לך שאני גם יכול להיכנס?" שאל המנקה את בן שיחו.
וודאי, ענה לו האיש. לא שמעתי שהמלך מפְלה בין אדם לרעהו. אם אתה נתין המדינה הזו, הרי שאתה זכאי להיכנס אליו גם כן. הנה גם אני צועד אל ראש התור. בא, תעמוד איתי ונמתין יחד.
המנקה לא ידע את נפשו מהתרגשות. הוא ניסה לדמיין את עצמו עומד אל מול המלך. הוא הסתכל על עצמו, בבגדיו הפשוטים ובמטאטא וכף האשפה שבידיו ולא האמין שככה תראה הפגישה הראשונה שלו עם המלך הנערץ.
"תגיד." הוא פנה לבן שיחו שחיכה לפניו בתור. "מה אתה למשל הולך לבקש מהמלך? במה אתה עוסק?"
אני צורף, עונה האיש. אני הולך לבקש כלי צורפות חדשים עדינים ומשוכללים וקילו זהב. יותר מזה אני לא יכול לשאת בשני ידי, לכן לא אוכל לבקש.
ומה אתה, פונה האיש למנקה בשאלה, מה אתה חושב לבקש?
"בזה בדיוק אני מתחבט כרגע, ענה המנקה. אני מתלבט בין מטאטא יותר רחב ואיכותי שיגרום לי לגמור יותר מוקדם את העבודה לבין כף אשפה עם מקל ארוך שישאיר את גווי המכופף ישר יותר כך שיהיו לי פחות ייסורים. לא יודע מה עדיף".
האיש שמולו התאפק לא לגחך… כנראה שלא הבנת כל כך את העיקרון, פנה אליו אחרי דקה. המלך לא מוגבל בכסף או באפשרויות, יש לו הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין, בעיקרון אתה יכול לבקש גם וגם. אבל אם אתה שואל אותי, תנסה להיות יצירתי כי יש לו הרבה הרבה יותר ממטאטא וכף אשפה חדשים בשבילך.
במילים אלו נכנס האיש לתורו אצל המלך.
המנקה לא הספיק להרגיש איך התקדם התור, הנה עוד רגע הוא עומד גם הוא לפני המלך לבקש את צרכיו.
הוא הוגיע את מוחו במחשבה.
תורו הגיע. היועצים והלבלרים שסובבים את המלך עיוו את פניהם, הריח המראה והצורה לא התאימו בימים כתיקונם לארמון המלוכה.
אבל המלך לא התרשם מכל זה. קולו המלטף שאל אותו מה עיסוקו. הוא ענה שהוא מנקה כבר שנים ארוכות את הרחובות הסמוכים כאן לארמון. יותר מזה לא הצליח לענות.
"ומה בקשתך?" שאל המלך.
ובכן, הייתי רוצה מטאטא מזהב משובץ ביהלומים שאוכל לטאטא איתו אשפה של יהלומים ולכלוכי זהב בחדר אוצרותיו של המלך.
היועצים נכנסו להלם קל… אבל המלך סימן בידו ללבלר, הוא עמד בכל הכללים. ביקש משהו שקשור לעבודה ושאין צורך בעגלות בשביל לקחת אותו…
***
עומדים אנו בשער המלך. הימים הגדולים בהם אנו עומדים בחצר הארמון בעיצומם. עוד רגע אנו נכנסים אל הפגישה הגדולה עם מלכו של עולם ביום הקדוש והנורא – יום הכיפורים הבא עלינו לטובה.
כמה אכזבה יש כל פעם למי שלא נִצֵּל, כמה פעמים אנו מרגישים שהיינו יכולים יותר. זה עניין של להשקיע מחשבה בתכנון נכון. אם נזכור את המשמעות של לפני מי אנו עומדים ואת היכולת שלו לתת… לא נתפס לקטנות. לא ניטפל למטאטא הטפשי.
הוא יכול הרבה יותר! קודשא בריך הוא ששלו הכל ואין כח לעצרו בשום עניין, יכול ורוצה לתת לנו הרבה יותר ממה שאנו יכולים לדמיין. אם נחשב נכון את יחסי הכוחות נדע גם איך ומה לבקש!
גמר חתימה טובה.