סיפר רבי בצלאל ז'ולטי, מעשה שנוכח בו אצל הצדיק מירושלים, רבי דוד בהר"ן זצ"ל. רבי דוד היה מקפיד להתפלל כותיקין. בחצות הלילה כבר היה נעור ועומד על רגליו. פעם אחת, בחול המועד סוכות, נכנס רבי בצלאל בבוקר לבית הכנסת ומצא את רבי דוד גועה בבכייה עצומה. ניגש אליו רבי בצלאל ושאל אותו לסיבת בכיו, ורבי דוד סיפר לו כי כאשר נטל את הלולב ובירך עליו נשמטו ממנו ההדסים, ואם כן היתה ברכתו לבטלה. ניסה רבי בצלאל להרגיע אותו ואמר לו, שהלא יש שיטה אחת שנוטלן זה אחר זה יצא, ואם כך, אין זו ברכה לבטלה בוודאי. אבל הוא לא נרגע, בהשיבו לו, כי לא נפסק כן להלכה.
סיפור זה נחרט בזכרוני, וכעבור כמה שנים באתי אני באחד מימי חול המועד סוכות לבית הכנסת ומצאתי את רבי דוד בהר"ן עומד ובוכה. ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה קרה, והשיב לי: לא קרה שום דבר. עמדתי והפצרתי בו שיגלה לי על מה הוא בוכה, ואז ענה לי: לפני ארבע שנים, בשעה זו, ברכתי ברכה לבטלה, ועל כך אני בוכה…
רשמתי לעצמי, כי לשנה הבאה כדאי לבדוק מה יקרה, ואמנם באתי לבית הכנסת ושוב ראיתי אותו עומד באותו מקום ובאותה שעה ומתייפח בבכי מר. מובן מאליו שכבר לא שאלתי אותו עוד מפני מה הוא בוכה…
*
רבי שמואל שינקר זצ"ל סיפר על בעל 'פאת השולחן' זצ"ל, תלמידו של הגאון מוילנא זי"ע, שכאשר נסע באונייה לארץ ישראל, ביחד עם עוד אנשים רבים, פרצה יום אחד סערה גדולה בים, נחשולי המים הסתערו על האונייה, עד שחישבה להישבר. רב החובל שעמל לייצב את האונייה, נואש והרים ידיים באמרו שאין עוד מה לעשות.
הדבר היה ביום א' דסליחות, ובעל 'פאת השלחן' אמר לאנשים שמסביבו, שאם יתוודו כולם בקול על חטאיהם, אולי תהיה זו סגולה לשיכוך הסערה. החליטו כולם לקבל את ההצערה והוטל על הצעיר שבחבורה להתחיל בוידוי.
עמד הצעיר, שהיה אברך בן תורה, והתחיל להתוודות בפני כולם: שנתיים שיקר לאביו ולאימו. ומה היה השקר? אביו, שגר בשכנות להגאון מוילנא ורק קרש דק הפריד בין ביתם לביתו של הגאון, היה שומע את לימודו של הגאון ולא היה יכול לפעול בנפשו לעזוב את הבית כדי ללכת לעבודה. וכך נוצר מצב שלא היה בבית לחם לפי הטף. בראותו את העניות המשוועת בבית, ויתר על מנת האוכל הדלה שלו כדי שיישאר מעט יותר לשאר הילדים, ואילו הוא עצמו החליט שיכול הוא להסתדר עם שאריות לחם שנפלו על רצפת מאפיית הלחם המקומית. ואמנם, שנתיים ימים הסתדר בצורה כזו, להוריו אמר כי הוא מקבל אוכל בישיבה הקטנה שבה הוא לומד, אבל האמת היא, שלא נתנו שם אוכל לתלמידים. זה היה השקר ששיקר להוריו, ועל כך עמד והתוודה עכשיו, כשהאונייה כמעט ונשברה בסערת המים זדונים.
עמד בעל 'פאת השלחן' זצ"ל ואמר: עומדים אנו היום בא' דסליחות ואומרים בפזמון: 'פנה נא אל התלאות ואל לחטאות', ואני אומר לך, רבונו של עולם, פנה נא עכשיו אל החטאות, הנה אלו הם החטאות של בני ישראל!
וכשסיים בעל 'פאת השלחן' את דבריו שככה הסערה והאונייה ניצלה!…
הנה לנו, כי יש מקרים שבהם דווקא החטאות, הן אלו המעוררות את מדת הרחמים על כלל עם ישראל…
*
באחד הימים בערב סליחות, שלח נכדו של הבעל שם טוב להודיע כי קטרוגים גדולים מנשוא נאמרים על כלל ישראל בשמיים, והוא חושש מאד מפני השנה הבאה… רבי לוי יצחק מברדיטשוב ששימש כחזן בסליחות, הרגיש כי תפילתו אינה מתקבלת כתמיד, ולאחר אמירת הסליחות יצא לטייל ברחובות ברדיטשוב, כדי לחשוב מה ביכולתו לעשות, ומבלי משים נשאו אותו רגליו עד למשכנות העוני בברדיטשוב. בעודו מסתובב שם, הבחין פתאום באור גדול הבוקע מאחת החורבות. בעיני קודשו הבחין כי זה אינו אור רגיל שמקורו בנרות, אלא אור רוחני, שיסודו בהררי קודש, והוא מיהר לדפוק על דלת הבית.
למשמע נקישותיו נפתחה הדלת בידי אשה, ומיד כאשר הבחינה באורח שניצב בפתח ביתה, הבינה כי הרבי בא להוכיח אותה. בו במקום התחילה לבכות מרה, ותוך כדי בכי אמרה: 'רבי קדוש, אמנם חטאתי, אך האמן לי שכבר שבתי בתשובה שלמה וגם סבל רב עבר עליי בשל אותו חטא נורא'.
רבי לוי יצחק המתין עד ששכך בכייה, ואז ביקש לדעת מה היה החטא שלה. והאשה סיפרה כי היא התגוררה עם הוריה בכפר קטן בסמיכות לברדיטשוב, והנה ביום בהיר נחת עליה אסון כבד – הוריה נפטרו בפתע פתאום והותירוה בודדה בעולם, והיא בת שבע עשרה שנים בלבד… מלבד הצער הנורא, היה עליה לדאוג כעת בעצמה לפרנסתה. רבות הוגיעה את מוחה במקור שממנו תמצא את פרנסתה, עד שלבסוף החליטה, כי תנסה להמשיך את פרנסת הוריה, שכלכלו את עצמם באמצעות עשיית חמאה וגבינה מן הרפת שהיתה בבעלות הפריץ.
בלי להתמהמה, ניגשה הנערה אל בית הפריץ וביקשה ממנו להמשיך את החוזה. הפריץ התבונן בה ואמר כי הוא מסכים להאריך את החוזה למשך שלש שנים בחצי המחיר, בתנאי שתתן לו לגעת בשערותיה… ותוך כדי הדברים עשה כך.
הנערה נבהלה וברחה במהירות מן הבית, היא נסה לביתה ובכתה במשך כל הלילה על כך. לאחר מכן, מיהרה וגזזה את שערות ראשה שגרמו לחטא. היא חשה שהקרקע בוערת מתחת לרגליה, ולכן נסעה לברדיטשוב, כיתתה את רגליה מבית לבית והציעה את עצמה כמשרתת, תמורת מזון ומקום לינה.
כעבור שנים אחדות שבהן עבדה עד כלות כוחותיה בעבודת המשרתות, השיאו אותה מכריה ליתום כמותה, והם רכשו את החורבה הזו למגוריהם. זמן קצר לאחר נישואיה נפטר בעלה, והותיר אותה לבדה בעולם.
הנך מבין רבי – התפרצה האשה שוב בבכי עז – סבלתי כה רבות בגלל החטא שלי, וחזרתי בתשובה, עד שאני מקווה שהקב"ה כבר סלח לי…
רבי לוי יצחק המשיך לשאול: ומה עשית עם השערות שגזזת באותו לילה?
משום כך באת? – הגיבה האשה – אומר לך: את השערות כולן שרפתי, לבד מתלתל אחד בודד שאותו הותרתי בידי… ואם תשאל מדוע, אשיב, שכאשר מר לי וקשה לי כל כך בחיי, ואני חושבת מדוע הגיע לי כל זאת, אני נוטלת בידי את התלתל היחיד שנותר, ואומרת: רבונו של עולם, אתה צודק…
מתוך הספר 'ומתוק האור' – אלול