נהגו ישראל להרבות ביותר בנתינת צדקה בחודש אלול, בין שאר המצוות והמעשים הטובים שמסגלים ישראל קדושים למליצי ישר ביום הדין.
כי גדול כוחה של מצוה זו לדחות את כל הגזירות הרעות, כמו שאמרו חכמינו (ר"ה טז:) שהצדקה היא מארבעת הדברים שקורעים גזר דינו של אדם אף לאחר שנחתם לרעה, ומהפכים אותו לטובה.
וכתב רבינו מאיר מרוטנבורג (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד סי' אלף כ"ג, מדרש איוב מה), שלא זו בלבד, אלא אפילו אם כבר ניתנה רשות למלאך הפורענות להיפרע ממנו, אין המלאך הממונה על הצדקה מניחו, אלא רץ והולך בין מלאכי מרום ועומד לפני הקדוש ברוך הוא ומלמד עליו סנגוריה עד שאומר הקדוש ברוך הוא למלאכי הפורענויות: "אל תיגעו בו כי מצאו לו זכות!"
ומקרא מלא דיבר הכתוב (משלי י ב) 'וצדקה תציל ממות', ועוד נאמר (משלי כא יד) 'מתן בסתר יכפה אף'.
שאלה מפורסמת היא, מפני מה אין מברכים על מצוות הצדקה.
לכאורה, כשם שאנו מברכים על קיום כל מצוה, היה עלינו לברך אף על מצוה זו, ובפרט שמצוה מן התורה היא, ולמה יגרע חלקה?
תשובה לדבר כתב רבינו שלמה בן אדרת – הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סימן יח), בשם רבינו יוסף אבן פלט שהשיב לרבינו הראב"ד, כי מצוה שאינה תלויה ביד המקיימה, כמתנות עניים, צדקה וגמילות חסד, אין מברכים עליה, שמא לא יתרצה האדם המקבל, ונמצא מברך לבטלה.
תשובה אחרת מפורסמת היא כי בשעה שיהודי רעב ומבקש צדקה, אין המקום והשעה לברך על המצוה שנזדמנה לידינו, אלא יש להחיותו תיכף ומיד ולהעניק לו צדקה.
ומי יודע, אילו היו מברכים על הצדקה, כמה זמן היו העניים ממתינים עד שיעשו בני אדם את ההכנה הראויה למצוה, ומברכים עליהם בקול בכוונה עצומה…
וכלפי כך ממש מכוון המעשה הנורא שהובא בגמרא (תענית כא.) על נחום איש גמזו שהיה רוכב על חמורו, ובא עני ואמר לו: "רבי, תן לי לאכול".
אמר לו נחום: "המתן עד שאפרוק מהחמור".
בינתיים מת העני, שהיה רעב ביותר, ולא עצרה נשמתו עוד כח בגופו.
נחרד נחום איש גמזו ונזדעזע ביותר על המאורע האיום שאירע לו. וברוב צערו נפל על אותו עני ואמר:
"עיני שלא חסו על עיניך – ייסמאו, ידי שלא חסו על ידיך – יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך – יתקטעו…"
ולא נחה דעתו עד שאמר שיהא כל גופו מלא שחין.
וכך היה…
וכאשר נכנסו תלמידיו לבקרו בחליו, ואמרו לו, "רבי, אוי לנו שראינוך בכך!"
ענה להם: "אוי לי אם לא ראיתוני בכך…"
כלומר, אדרבה, אם היו לי עיניים ידיים ורגלים וכל גופי היה בריא, אז אוי לי ואוי לי על נפשי, ואלו עתה אשריי ואשרי חלקי, עתה הנני האדם המאושר על היותי נתקן ובא מוכן לעולם הבא ללא חטא.
על מעשה זה שאל הגאון הצדיק רבי שמחה זיסל זיו – 'הסבא מקלם' זצ"ל, מדוע ראה עצמו נחום איש גמזו כאשם? הרי היה מוכן להאכיל את העני, ואף אמר לו שימתין עד שיפרוק את חמורו?
הסביר 'הסבא', שנחום איש גמזו ייסר את עצמו על כך שלא חשב מראש על מקרה כזה. וחש האשמה כלפי עצמו מדוע לא הכין את עצמו לקראת אפשרות שיפגוש עני רעב על סף מיתה.
אילו היה חושב על כך, היה מצטייד באוכל באופן שיהיה מזומן בידו לתיתו מיד לרעב, ולהציל בכך נפש מישראל.
תשובה זו של 'הסבא מקלם' השמיע מגיד המישרים הנודע הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל, באזני אחד מחשובי חסידי בעלזא שסיפר לו על מנהגו של הרב הקדוש רבי יששכר דב מבעלזא זי"ע, להתהלך ביום הכיפורים אחר הצהריים, בין קהל המתפללים בבית המדרש, ולהביט בעיני כל אחד ואחד.
מנהג זה חידה היה בעיני החסידים שפירשוהו בכך שהרבי מבקש לעורר את כולם לשוב בתשובה שלמה על ידי מבטו.
אך מאוחר יותר התבררה העילה להנהגה זו.
באחת השנים, חלף הרבי על יד ישיש אחד שנחלש מאוד מהתענית עד שאחזו בולמוס, אך הסובבים לא שמו לבם לכך.
הרבי שהביט בעיני כל אחד, שלף תיכף מכיסו פרוסת עוגה ותחבה לתוך פיו של הקשיש, כהוראת חכמינו (יומא פג.): "מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו".
אז הבינו כולם את הסיבה לסיורו של הרבי בהיכל בית המדרש, על מנת לראות אם נכנס אחד המתפללים לכלל סכנה מחמת הצום, ולצורך כך החזיק בכיסו דברי מאכל.
וכדברי 'הסבא מקלם', זו היתה תביעתו העצמית של נחום איש גמזו, מדוע לא היה מוכן לתת דבר מאכל לעני רעב תכף ומיד. (שאל אביך ויגדך עמ' רצא)
(נערך ונלקט מתוך 'ספיר ויהלום' על חודש אלול וראש השנה שיצא לאור)