המטוס מנמיך טוס, וארץ השמש העולה מזדקרת אל מול עינינו. הלב מתרגש, שלוחי מצוה אנחנו ולוואי ונוציא לפועל את משלתנו. לצידי במושב המטוס הדיין הגאון רבי חיים יוסף דוד וויס שליט"א, הנודע בכינויו 'החיד"ו'. שהתמסר בלב ונפש, יומם ולילה, עבור שלושה הנערים שנעצרו ונכלאו ביפן הרחוקה בגלל בלדרות אסורה.
בתיקינו נשאנו את כל חומרי החקירה ופרטי הסיכום יחד עם חוות הדעת של המשפטנים הגדולים והבכירים בעולם. כל העת נשאנו תפילות חרישיות להצלחת המערכה ולקידוש שם שמים. ידענו כי מאחורי שלושת הנערים, עומדות משפחות כאובות ומיוסרות, ומאחוריהן קהילות גדולות, ובכלל כל הציבור החרדי, האמוני והיהודי שעקב בעיניים משתאות אחר הסאגה המשפטית המורכבת וייחל להצלחתנו.
לא קלה היתה הדרך ליפן, ובכלל היו אלו ימי רישום למוסדות אך לנחיצות הענין הייתי חייב לעזוב הכל ולהצטרף לעושי המלאכה. נדרשו בימים ההם עדויות אופי, ובעיקר להביא בפני הרשויות שם, מומחה בעל שם בפוליגרפיה, שיצדיק את עמדת הנערים, לפיה לא ידעו דבר על מה הם סחבו איתם. סוף דבר, ראינו ישועות בחסדי שמים וב"ה הוקל עונשם והומר מאסרם ושבו בנים לגבולם.
אמנם, הקב"ה סובב המסיבות, סגר מעגל נוסף בדרך. שהינו באותם ימים בבית חב"ד המקומי בטוקיו, כשהרב בנימין אדרעי, מרבני חב"ד הפועל ביפן לצידו של הרב מענדל סודקביץ, שליח חב"ד ביפן, פתחו חמ"ל עבור הנערים, וטרחו למענם ללא שהות.
באחד הבקרים מצביע הרב אדרעי על נער צעיר שמתפלל בצידי בית הכנסת בגפו, ללא מכר, קרוב או גואל. "זו נשמה אבודה", לחש לי הרב אדרעי, "חשוב שתכירו".
מסתבר שהילד, בן לאם יהודיה, מחפש את עצמו בעולם. אביו גוי יפני שמנסה לגרור את הבית אחריו, והוא נקרע בין שמים לארץ, פשוטו כמשמעו.
מאוד כאב לי סיפורו של הנער, והחלטתי שאני עוזר לו בכל מחיר. דיברנו עם ההורים והם הסכימו שניקח אותו לארץ ישראל. הוא נכנס למוסדות מגדל אור, ולאט לאט הפך לבחור בן תורה, בן עליה.
נסענו להביא שלושה נערים, חזרנו עם ארבעה….
בכל הימים, ביקשתי מהנער להחזיק קשר עם אמו. והוא אכן שלח לה אגרות, מברקים ותמונות שלו ומתוך ההווי במוסדות. הייתי מזמין אותו לביתי בימי שישי ומחבר אותו בשיחה טלפונית לאמו.
ברבות הימים, קלטה האם את מצבה העגום שם, ואף היא ביקשה לעזוב שם ולעלות ארצה. היא אכן הגיעה בעקבות בנה ארצה.
והשיב לב בנים אל אימותם.
(ערוך מתוך בקהילה ז' אלול תשפ"ג)