הכנסתם סוללה למכשיר אלקטרוני. הפעלתם אותו.
באותו רגע, פרץ בתוך הסוללה מרוץ אלקטרונים.
עד לרגע הזה, הצטופפו בצד הפלוס של הסוללה המוני אלקטרונים, בעוד בצד המינוס שרר מחסור באלקטרונים.
ברגע שבו הפעלתם את המכשיר – אקשן! יצרתם חיבור בין שני הצדדים. האלקטרונים מצד הפלוס התחילו לרוץ לצד המינוס, כדי לנסות להשיג איזון בין הצדדים.
במילים קצרות יותר: גרמתם למתח החשמלי האצור בסוללה, לפרוץ במלוא עוזו.
במכשירים אלקטרוניים זה נהדר…
אבל נסו עכשיו להמיר את המילה 'אלקטרונים' במילה 'ציפיות'. תגלו שחשמל עשוי לשמש כמשל נפלא ליחסי אנוש.
מה קורה כשבצד אחד של קשר בין שניים עומד אדם שמרגיש שאין לו מספיק (נקרא לו מינוס), ותולה בצד השני (נקרא לו פלוס) ציפיות שיספק לו את מחסורו?
נוצר מרוץ: פלוס מנסה לעמוד בציפיות של מינוס, ולהזרים אליו את היחס, הכסף, הידידות, או כל צורך אחר שמינוס דורש.
כלומר: יש כאן פער בין השניים (וזה המתח), והפער הזה יוצר פעולה של מעבָר מכאן לשם.
עד כאן הכל בסדר. מתח כזה הוא אפילו מתח טוב. הוא מעיד על קשר פעיל. יש כאן שני אנשים שחשובים אחד לשני עד כדי כך, שאחד מהם יודע שהשני לא יאכזב אותו, והשני מוכן להתאמץ כדי לעזור לראשון.
זה יפה ומאיר, ממש כמו סוללה מלאה שמספקת פול אנרגיה.
הבעיה מתחילה, כרגיל, כשההפרזה נכנסת לתמונה: כשהציפיות גבוהות מדי, ולא מתאימות ליכולות או לרצונות של השני. עוצמת המתח נעשית מוגזמת, והקשר עלול להגיב כמו מכשיר חשמלי שחובר לחשמל במתח גבוה מדי: הוא יתפוצץ.
איך ניצלים ממצב ביש שכזה?
ובכן, לא מתנהגים באופן אוטומטי כמו סוללה.
לא מניחים שבלי ספק, הצד שמולנו רק מחכה שנצטרך משהו, וכבר הוא ירעיף עלינו את כל מחסורנו.
כן, יש בינינו מחויבות. אם המחויבות בקשר לא קיימת, הקשר נעשה חסר משמעות; סוג של סוללה ריקה שאפשר להשליך לפח.
אבל הדרישה למחויבות חייבת להיות מסויגת: עליי להבין שיש סביבי אנשים שהם אכן 'שלי' – בן הזוג, הילדים וההורים, לדוגמה – אך הם אינם 'בשבילי'. הם לא עובדים אצלי. אני חשוב להם, אך הם אינם יכולים וגם לא אמורים לספק לי את כל צרכיי.
תהרהרו בזה. זו תובנה משתלמת, כי ככל שנבין את זה טוב יותר, היחסים בינינו לבין סובבינו יקבלו סיכוי חדש לנינוחות רבה יותר.
כשמובן לנו שזה נורמלי ולגמרי בסדר שאנחנו לא מרכז העולם – נפתחת לנו האפשרות לאמץ תפיסה בוגרת יותר, שמכירה בכך שהאנשים שסביבנו קיימים גם כבני אדם שאינם קשורים רק אלינו. הם אמנם נמצאים בשבילנו, אבל קיימים גם בעבור עצמם.
וככה, עם ההבנות היפות והמרגיעות הללו, קל לנו יותר להנמיך את הציפיות שלנו, ולהביא אוויר מיטיב ובריא לקשרינו עם הזולת.
שימו לב שכשאנחנו מצפים מהשני ציפיות מוגזמות – אנחנו גורמים לו לתת לנו מתוך אילוץ, כי הוא לא רוצה לאכזב או להכעיס אותנו. ונתינה מתוך אילוץ היא לא משהו שנחמד לנו לקבל, כך שאין לנתינה הזו אפקט חיובי על הקשר.
זה נכון גם מכיוון אחר: לפעמים אין לנו ציפיות מיוחדות לקבל, אבל השני רוצה לתת המון, והוא זה שמצפה מאתנו לקבל. לא נעים לנו, לכן אנחנו מקבלים, אבל ממש לא מרוצים מהמתן הכפוי הזה; ובשום אופן, אי אפשר לכנות קשר כזה בתואר 'אידיאלי'.
בקיצור, אם אנחנו רוצים יחסים שהם כמו סוללה תקינה, עם מתח חיובי וללא סכנת פיצוץ תמידית – בואו נבין את הדינמיקה שבין הציפיות לנתינה, ונשנה אותה לנכונה יותר. נמתן את הציפיות, נקבל בהבנה את המקום של הזולת, ונבחר לתת או לקבל מתוך רצון טוב. לא בגלל הציפיות.
כך נזרים ליחסים שלנו אנרגיה חדשה, חיובית ומוארת. בלי קצרים, בלי מתחים – פשוט קשר טוב.
מילון מונחים:
ציפיות – סיפור שאדם מספר לעצמו, בו הזולת חייב לו.
מתח – אוסף של צפיות שלא מתממשות, בין אנשים שקשורים זה לזה.
משהו לקחת לדרך
זכרו תמיד לשמור על מאזן הרצון בקשר: כדי לקבל מהשני, הוא אמור לרצות לתת, ואני אמור לרצות לקבל. אם ארצה ממנו יותר מדי, יישאר לו מעט מדי רצון לתת.
אם ארצה ממנו פחות מדי, אולי הוא ירצה לתת יותר מדי. נסו להגיע לאיזון שיתאים לשניכם.
ואם בכל זאת, למרות שהתאמתם ציפיות, עדיין לא נוח לשניכם או לאחד מכם בקשר – מומלץ לבדוק: אולי זה לא רק עניין של מינון, אלא שהציפייה מוטעית מלכתחילה?
משפט כוח:
כשכואב לך בקשר עם הזולת, ייתכן שאתה מצפה ליותר מדי.
(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו במהדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)