קידושין דף טו
מה למד משה רבנו מיוסף הצדיק?
עמך המאכל עמך במשתה
פנינה נפלאה על הפסוק ״ויקח משה את עצמות יוסף עמו״ (שמות יג יט), השתמרה מאחת הדרשות שנשא הגאון מבריסק רבי יהושע ליב דיסקין, כאשר כיהן כרבה של העיר שקלוב.
לכאורה – פתח בקושיא – צריך היה לכתוב ״ויקח משה את עצמות יוסף אתו״, כשם שיוסף אמר לאחיו: ״והעליתם את עצמותי מזה אתכם״.
וההבדל ברור: עמו הכוונה ששניהם שווים זה עם זה, כשם שדרשו חז״ל (קידושין סו.) על הפסוק (דברים סו טז): ״כי טוב לו עמך״ – עמך במאכל ועמך במשתה. אולם כאשר שני הדברים אינם שווים, דבר אחד הוא אדם חי והדבר השני אינו אלא עצמות, לא שייך לומר עמו – אלא אתו.
אלא, התורה באה כאן לרמז שבזה שאמר יוסף ״והעליתם את עצמותי״, דוקא בלשון זו, היתה כוונתו שיקחו איתם את עצמותיו ומזה יווכחו בצדקתו, שבעודו חי היה ליבו נקי מקנאה ושנאה נגדם. שהרי את הפסוק (משלי יד) ״ורקב עצמות קנאה״, דרשו חז״ל (שבת קנב:): ״כל מי שיש לו קנאה בליבו עצמותיו מרקיבים, כל מי שאין לו קנאה בליבו אין עצמותיו מרקיבים״. ועל כן, כאשר יסתכלו בעצמותיו וימצאום שלמים, ללא רקב כלשהו, יבינו ויידעו כי מעולם לא היה בליבו עליהם שום רגש של קנאה ותחרות.
גם משה רבינו סבל הרבה מאנשי דור המדבר, עד שאמר (במדבר יא יב) ״האנוכי הריתי את העם הזה״ וכן (שמות יד, ז) ״עוד מעט וסקלוני״, ואם כן היה לו למשה לשנוא אותם ולכעוס עליהם – ושנאה וכעס הם תולדות הקנאה.
לכן מספרת התורה ומעידה: ״ויקח משה את עצמות יוסף עמו״, כלומר שלקח את עצמות יוסף כדי להשתמש בהם כדוגמא איך לכבוש את רגשי כעסו וקנאתו על בני ישראל – כשם שיוסף בשעתו היה נקי משמץ קנאה וכעס נגד אחיו למרות שהם שנאוהו ומיררו את חייו, עד שעצמותיו בארון נשארו שלמים וקיימים כנתינתן בו. והלא ידוע שכאשר אחים שונאים זה לזה אזי גדולה שנאתם משנאת זרים, וכדוגמת הברזל שכאשר מכים אותו על ברזל אחר, שהוא מינו, משמיע קולו יותר מכאשר מכים אותו על כסף וזהב. נמצא שמעצמות יוסף שלקח עמו למד משה לקח לעצמו – להתנהג עימם כמו שהתנהג יוסף עם אחיו. ואם כן היה משה שווה עמו, בכך שהתנהג עם בני ישראל כפי שהתנהג יוסף עם אחיו, בלי כל רגש של קנאה ושנאה.
זה מה שלקח משה ״עמו״ – את הלקח הנפלא של העצמות שלא הרקיבו!
(כמוצא שלל רב שמות יג יט – קובץ תורני ״מוריה״ הרב משה מאיר ישר זצ״ל)