היצר נראה כרבים אך באמת הוא יחיד
נאמר בפסוק (דברים כא, י) "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו".
נשאלת השאלה: מדוע בתחילה פותח הכתוב בלשון רבים "אויביך", ולאחר מכן הוא ממשיך בלשון יחיד "ונתנו ה' אלוקיך בידך", הרי גם בסיום הפסוק היה מתאים יותר לכתוב "ונתנם ה' אלוקיך בידך?"
עוד מקשים המפרשים: האם צבא יוצא למלחמה עם חייל אחד בלבד? ברור שלא! אם כן היה מתאים יותר לכתוב על הכנעת צבאו של האויב בלשון "ונתנם" ולא בלשון "ונתנו"!
מתרץ הזוהר הקדוש (זוהר חדש כרך א פרשת כי תצא): אין כוונת התורה למלחמה בין שני צבאות, אלא למלחמת האדם ביצרו הרע. ליצר הרע יש הרבה פנים ושמות: פעם הוא בא אל האדם כצדיק ופעם כרשע, עד שנדמה לאדם ש"אויביך" זה לשון רבים, וליצר הרע יש חיילות רבים, אך האמת שצריך לדעת שהוא יחיד, וכאשר האדם יצא למלחמה מולו, מובטח לו שיקויים בו "ונתנו ה' אלוקיך בידך".
הכל תלוי בהתחלה
אך על פסוק זה ישנה קושיה נוספת הנוגעת לתקופה של חודש אלול.
לכאורה, במקום המילים "כי תצא למלחמה" התורה היתה צריכה לכתוב "כי תלחם", שהרי אם אדם יצא למלחמה ולא נלחם לבסוף – אין כל תועלת ביציאתו, והוא הדין במלחמת היצר: אם האדם מוכן להשקיע ולהלחם ביצר – הקב"ה יתן לו לנצח את היצר ויקוים בו "ונתנו ה' אלקיך בידך", אך אם הוא לא נלחם בצורה אקטיבית – לכאורה אין תועלת בכך, ואם כן מדוע התורה כותבת "כי תצא"?
רבי משה שטרנבוך שליט"א מביא בשם רבו, רבי משה שניידר זצ"ל, יסוד שכתוב בדברי רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל:
אם אדם רוצה להצליח בהתמודדות עם יצרו ולגבור עליו, הכל תלוי ב'יציאה' שלו בבוקר, כיצד הוא קם ממיטתו עם שחר, וכיצד הוא קיים את ה"כי תצא". מי שקם באופן של "יתגבר כארי לעבודת הבורא ברוך הוא" כלשון השולחן ערוך (או"ח א, א), יקוים בו באותו היום "ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו", והוא יצליח לגבור בקלות על הנסיונות שהיצר מציב לפניו, אך אם הקימה שלו בבוקר היתה בדרך של עצלות וגרירת רגלים – כל היום שלו יראה כך, ותהיה לו מלחמה יותר קשה עם היצר. על כן התורה מדגישה וכותבת "כי תצא", להורות שהכל תלוי בשעת ה'יציאה' – הקימה בבוקר.
כך גם בראש השנה, היום הראשון של השנה החדשה: מי שמתחיל את השנה בצורה מרוממת – זה יועיל לו לנצח את היצר במשך השנה כולה, אך מי שמתחיל את השנה על צד שמאל ובצורה צולעת, הדבר פוגם ביכולת ההתמודדות עם היצר במשך השנה. לפיכך על האדם לדעת את חשיבות היום ולהתכונן לראש השנה כדבעי, מפני שזהו היום הראשון של השנה, ואם ההתחלה תהיה באופן של 'יתגבר כארי' לעבודת הבורא – כל השנה תראה אחרת.
והם דברי הירושלמי "מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה כל השנה", ולכן נהגו להשכים קום בראש השנה. וכן בפרשת קורח כתוב: "בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו", וביאר ה"תפארת שלמה", שלפי איך שקם בבוקר והדברים הראשונים שעושה בבוקר נדע אם הוא קדוש או לא. אם ה' בחר בו או שח"ו הוא שלוחו של יצר הרע
היציאה למלחמה מביאה סייעתא דשמיא
המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל מביא הסבר נוסף:
המפסיד הגדול ביותר שבעטיו בני האדם נופלים בידי היצר הרע הוא היאוש, שגורם לאדם לא להאמין שהוא יכול להשתנות לטובה, ואז הוא אומר לעצמו: "ניסיתי כבר אלף פעמים להשתנות וכלום לא הועיל, אני כבר מכיר את עצמי – שום דבר לא ישתנה באמת". היאוש הזה הוא המפסיד הגדול ביותר של האדם.
אומרת התורה: אם אתה רוצה לצאת למלחמה ואתה מתחיל לצאת – ברגע שעשית את הצעד הראשון על אף שלא נלחמת עדיין בפועל, ולא עוד שנפלת, מכיון שאתה מצדך כבר עשית את הצעד הראשון של היציאה לקרב, כבר אז הקב"ה מבטיח לך סיעתא דשמיא!
הסבר זה משמיט את הקרקע תחת התירוץ של מי שלא רוצה להשתנות לפחות בחודש אלול. טוען אותו יהודי: אני הרי יודע שלאחר חודש אלול אפסיק את כל הקבלות, החיזוקים וההנהגות הטובות, ואחזור לסורי. ואם כן – מה לי להשקיע בחינם? האם אני עושה, חלילה, הצגה כלפי הקב"ה?!
על כך משיבה התורה בקול רם וברור: "כי תצא" – עליך לצאת למלחמה ולעשות את הצעד הראשון במלחמת היצר, ובזכות היציאה הזו – הקב"ה יתן לך כוחות נפלאים וסייעתא דשמיא לנצח במלחמה.
כשמתאמצים מצליחים
המשגיח של ישיבת קמניץ, רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, היה יליד ארצות הברית ולמד בישיבת 'תורה ודעת' שבראשה עמד רבי שרגא פייבל מנדלוביץ' זצ"ל. רבי משה אהרן חפץ בכל מאודו לבוא ללמוד תורה בארץ ישראל, מפני שידע שתורת ארץ ישראל יש בה מעלה מיוחדת, ורצה להתחזק ולהתרומם.
דא עקא, שבאותה תקופה שלטו הבריטים בארץ ישראל, והם לא נתנו להכנס אליה אלא רק למי שהיתה בידו אישור עליה שכונה 'סטרפטיקט'. אותם אישורים נכספים חולקו במידה ובמשורה, וכל אחת מהמפלגות בארצות הגולה קיבלה מהן כמות מסוימת, וגם אגודת ישראל שבארצות הברית קיבלה כמות של אישורים.
ומי היה האחראי על חלוקת האישורים בארצות הברית? ראש ישיבת 'תורה ודעת', הישיבה שבה למד!
"בודאי הרב לא ישיב את פני ריקם", סבר הבחור וניגש אל ראש הישיבה לבקש אישור.
"איני יכול לתת לך", השיב ראש הישיבה. "מבחינת הבריטים אין הבדל אם באישור משתמש אדם יחיד או משפחה שלמה, ועל כן אין הגיון שאקח אישור שיכול להועיל למשפחה שלמה ואתן אותו לאדם בודד!"
לאחר מספר ימים הוא פגש את דודו, רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל שידע על שיחתו עם ראש הישיבה.
"נו, קיבלת אישור לארץ ישראל?", שאל הרב שיינברג.
"לא", אמר רבי משה אהרן. "ראש הישיבה אמר שאין סיכוי שאקבל אישור".
"אז אתה לא מעוניין לעלות!", חרץ הרב שיינברג.
רבי משה אהרן התפלא. "לא רוצה? אני רוצה בכל מאודי ונפשי! אך מה אעשה ולמרות תחנוני ראש הישיבה אמר שאין לי סיכוי לקבל אישור?"
"אם באמת היית רוצה לעלות לארץ ישראל, המזוודה שלך כבר היתה מוכנה ומסודרת, זה נקרא לרצות! אם יראו בשמים שאתה באמת משתוקק לזה – הקב"ה כבר יתן לך את בקשתך!"
רבי משה אהרן שמע את הדברים, ובמקום להתווכח עם דודו עשה כדבריו וארז את חפציו במזוודה גדולה. בנוסף, הוא ביקש מהוריו דמי כיס שאיתם יוכל לעשות את צעדיו הראשונים בארץ, וכן רשימת כתובות של מכרים שבהם יוכל להיעזר בבואו אליה.
לאחר שהכל היה מוכן, הוא בא אל רבי חיים פנחס ואמר: "זהו, הכנתי את כל הדברים לנסיעה. הכל מוכן ומזומן".
"טוב מאד", ענה הדוד. "כעת שים לב: מעתה אין לך יותר חפצים בארון בישיבה! כל מה שיש לך כעת בארון – נכנס אל תוך המזודה!" רבי משה אהרן פינה את חפציו גם מהארון הישיבתי, ולבסוף היו כל חפציו נתונים במזוודה העמוסה עד להתפקע.
והנה בבוקר המחרת לאחר תפילת שחרית, ניגש אליו ראש הישיבה ושאל במפתיע: "האם אתה רוצה לצאת היום לארץ ישראל?"
לתמיהת רבי משה אהרן המשיך ראש הישיבה: "הבאתי אישור למשפחה שלימה, אך אחד מבני המשפחה חלה והם לא יכולים כעת לעלות. מאחר ואין אפשרות לסדר את הבירוקרטיה עבור משפחה אחרת במקומם, אוכל לתת אותו רק לאדם בודד. אם אתה מוכן – אתה יכול להשתמש בו ולעלות לארץ".
"כבר הכנתי את המזוודה ואת שאר הדברים הנצרכים", אמר רבי משה אהרן, ובאותו יום עלה על האניה.
מה לומדים מהסיפור הזה? אם אדם באמת רוצה ו'יוצא' ועושה פעולות כדי להגיע למטרה, אז אפילו שמייאשים אותו ואומרים לו שאין סיכוי שמבוקשו יעשה, מכיון שהוא היה מוכן והתכונן בכל כוחו להשתנות ולהתחזק, הוא יזכה לסייעתא דשמיא נפלאה והקב"ה יתן לו את הכח לנצח את היצר הרע, "ונתנו ה' אלוקיך בידך"!
כוחה של קבלה אחת
אך לפי זה מתעוררת קושיה עצומה: הקב"ה רוצה מאיתנו תשובה, ומה אנחנו נותנים לו? "כי תצא" – פעולה קטנה של יציאה והתקדמות! האם זה מספיק?!
משל למה הדבר דומה, אדם חייב לחברו סך של אלף שקלים. באחד הימים בא המלוה אל הלווה ומבקש ממנו שישיב לו את ההלוואה. הלווה מפשפש בכיסו, שולה מטבע ואומר: "אתה צודק, הנה חמש שקל".
"תגיד לי, אתה נורמלי?", שואג המלוה. "אתה הרי חייב לי אלף שקל, מה אעשה עם חמש שקל? מילא אם היית מביא לי תשע מאות חמישים שקל – הייתי מוכן לבלוע את הצפרדע ולהסתפק בזה, אבל נראה לך שאסתפק בחמש שקל?"
והנמשל: רבי ישראל סלנטר זצ"ל מביא בספרו "אור ישראל" (אגרת ז) שאם האדם מקבל על עצמו קבלה קטנה של חיזוק בימי הדין, יש בכך סגולה לצאת זכאי בדין. ולכאורה הדבר תמוה: הרי כשאנחנו מביאים לקב"ה קבלה קטנה, זה בדיוק כמו הלווה שמחזיר למלוה חמש שקל! אדוני – אתה חייב הרבה יותר, מה זה חמש שקל? וכך גם אדם שמביא קבלה קטנה, מה היא ומה כוחה לנוכח כל עבודת התשובה שאדם צריך לעשות כדי שה' יתברך יקבל את תשובתו?
על הקושיה הזו ראיתי תירוץ שמאד התחזקתי ממנו, ומהותו היא: לעיתים גם כשיש לאדם סכום מועט ביכולתו ליצור מצב כביכול יש כאן סכום גדול. והדבר יובן על פי מעשה שהיה:
אדם אחד לא שילם לחברת החשמל במשך זמן רב, וכך הצטבר לו חוב גדול שהגיע לסכום אגדי של אחד עשרה אלף שקלים. חברת החשמל הודיעה לו שאם לא ישלם את החוב בתוך מספר ימים – הם מנתקים לו את החשמל בבית, והוא – כיסיו ריקים ואינו יודע מה עליו לעשות. אך מה יהיה? משפחה שלימה תהיה בלי חשמל?!
הוא ניגש לחבר שלו וסיפר לו על המצב העגום אליו נקלע ועל כך שאינו יודע מה לעשות.
"מאיפה אביא לך אחת עשרה אלף שקל? גם לי אין כאלה סכומים!", התפלא החבר. "אתה יודע מה? יש לי שלוש מאות חמישים שקל, זה מה שאני יכול לתת לך".
החייב היה ספקני, מה כבר אפשר לעשות עם שלוש מאות חמישים שקל? אבל החבר נתן והוא לקח.
לאחר מכן הוא פנה אל חבר נוסף שהיה אדם יותר אמיד וביקש גם את עזרתו.
"כמה כסף כבר יש לך?" שאל החבר.
"שלוש מאות חמישים שקל".
"אני אתן לך שש מאות חמישים שקל, כך שיהיה לך ביד סכום של אלף שקל", אמר החבר.
החייב הגיע למשרדי חברת החשמל, ניגש אל הפקיד שבאגף הגבייה ואמר: "תראה. אין לי וגם לא יהיה לי את כל הסכום שאתם דורשים. אתם רוצים לקבל משהו ביד? קחו אלף שקל, זה מה שיש לי לתת לכם". ברגע הראשון הפקיד היה המום מהתעוזה, אך כשראה שניכרים דברי אמת ואותו יהודי לא משקר, אמר: "בזה הרגע קיבלת הנחה של עשרת אלפים שקל. תביא את האלף שקל וסע לשלום"…
האם שני האנשים שנתנו לו סכומים כה קטנים חלמו שהם יפתרו לו את ענין החוב? ברור שלא. אלא שכאן התחדש דבר נפלא ולסכום המועט שנתנו היה כח לפתור את הענין משל היה סכום גדול! ומכאן אדם צריך ללמוד שאם אדם מקבל עליו קבלה קטנה, לפעמים יש בכוחה של קבלה זו להכריע את הדין לטובה!
דרך החיים – לטפס וליפול
לשאלה זו קיים תירוץ נוסף, והוא יובן על פי סיפור שסיפר רבי אריה שכטר זצ"ל:
בהיותו בחור, היה הרב שכטר בקשר אמיץ עם ה"חזון איש" זצ"ל במשך כעשר שנים. שבועיים לפני פטירתו חפץ רבי אריה להכנס אל רבו, אך הדלת היתה סגורה. הרבנית שמרה מאד על בעלה ולא הסכימה שיקבל קהל.
רבי אריה ניגש למרפסת בה שכב באותה עת ה"חזון איש" ואמר: "אני רוצה להכנס לרב, אבל הדלת סגורה".
ה"חזון איש" החווה על הגדר הסמוכה לביתו. "תטפס על הגדר, ואז תקפוץ ממנה ותכנס אלי".
רבי אריה החל לטפס, ואז נפל לו הכובע. הוא לקח את הכובע וזרק אותו אל תוך החצר, אך אז נתקעה החליפה בצמחיה, וגם אותה הוא פשט והשליך את החצר. כך הוא טיפס ונפל שוב ושוב, בעוד ה"חזון איש" מתבונן בו, עד שלאחר מספר נסיונות הוא הצליח להכנס אל הבית.
כאשר הגיע אל ה"חזון איש", חייך אליו רבו ואמר: "ככה נראים חיים של יהודי: מטפסים ונופלים, ושוב מטפסים ושוב נופלים, עד שלבסוף מצליחים לעלות". היה זה הביקור האחרון של רבי אריה אצל ה"חזון איש", ולאחר שבועיים הוא הסתלק מן העולם.
ובסיפור זה יש תשובה לשאלה שלנו. שאלנו: מה הערך של קבלה קטנה? והתשובה היא: כשאדם מקבל קבלה קטנה, זה מראה שהוא 'מטפס' אל פסגות רוחניות ושואף לעלות. אז אמנם נכון שעל פי רוב הקבלות לא מחזיקות לאחר חודש אלול, אך זו דרך החיים, מטפסים ונופלים, מטפסים ונופלים, עד שלבסוף מצליחים להשיג את היעד!
אסור ליהודי להתייאש מעצמו ולומר שאם בין כה הוא יפול ברוחניות לאחר אלול, אזי גם בחודש אלול עצמו אין לו סיבה להתאמץ ולהשתפר במאומה. על האדם מוטלת החובה להתחיל ולעשות את מה שביכולתו "כי תצא למלחמה", ואז הקב"ה כבר יתן לו את הסיוע – "ונתנו ה' אלוקיך בידך".
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך אלול ימים נוראים)