הרב ישראל היימן
לפני כמה שבועות סיפרתי כאן את סיפורו של ידידי שהתנסה בניסיון התפילה. קיבלתי עליו תגובות לא מעטות שאת אחת מהם, שמחדדת ומוסיפה פן חדש בנושא, הייתי רוצה להעביר כאן.
למי שלא קרא או רוצה ריענון קצר – מסקנתו של ידידי מסיפור אישי שהוא חווה ובעקבות פגישה עם אחד מצדיקי הדור שהנחה אותו במילים קצרות, היתה, שלפעמים צורת הניסיון שהקב"ה מביא על האדם, והמסקנה הנדרשת מהניסיון הזה היא, הבנה של צורת הפניה הנכונה אליו יתברך, והבנה בעומק משמעות התפילה. ריבון העולמים רוצה לפעמים שנבין את הסיבה למה כביכול הוא צריך את התפילות שלנו, וההבנה היתה שתפילה היא לא 'חנות מכולת', לא משלמים ולכן מגיע לנו, אלא הקב"ה מחלק מתנות, והתפילה היא סיפור דברים לפני בעל הכוחות והיכולות. ממילא כל צורת הגישה לנושא התפילה משתנה, לא עוד תביעה ממנו יתברך לענות לנו לתפילות ולסגולות, לא להודות כי זה מביא ישועה, אלא פשוט לעמוד לפניו יותר בדרך של שתדלנות, וניסיון לעתור בפני מי שיש לו אפשרות.
כאמור, תגובות רבות ומגוונות קיבלתי על התובנה הנפלאה הזו, אבל אחד הקוראים שפגש אותי כמה ימים לאחר מכן הוסיף לי פנינה נפלאה בעניין זה, וכהרגלי, לא אחסוך אותה ממי שהיא יכולה להביא לו תועלת ולחזק אותו.
היכל בית המדרש בעיירה גורא קלווריא שבפולין המה מתפללים. חג בהיכלו של מרנא ה'שפת אמת', אין חסיד גור שמעלה על קצה דעתו להחמיץ דבר כזה. תפילת שחרית בעיצומה ובית המדרש גועש ורועש יותר מכל חג ומועד. שמועה מהימנה מסתובבת בין החסידים על לחישה מסתורית של ה'שפת אמת' לפני התפילה לאחד ממקורביו, לחישה המבשרת על עת רצון מיוחדת. היום בשעת אמירת ההלל, באמירת אנה ה', זו השעה המסוגלת ולוואי והציבור ידע לנצל אותה.
את ההתרגשות הלא אופיינית באותו הלל ניתן רק לדמיין, ואת ההשתפכות הכיסופין והכוונות בשעת אמירת אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא כנראה שבכלל לא ניתן לדמיין… כל אחד מבקש על צרכיו וצרכי אנשי ביתו, כל אחד מתחנן על נפשו ונפש צאצאיו. גילוי כזה מה'שפת אמת' בעצמו על שעת רצון מיוחדת אין מי שלא ינצל עד תום.
את ההפתעה המושלמת על פניו של הקדוש ר' משה בצלאל הי"ד בנו חביבו של השפת אמת לאחר התפילה כל אחד היה יכול לראות, כאשר פנה אליו אביו הגדול והביע את אכזבתו מחוסר ההתלהבות של העולם באנה ה'. "והלא בית המדרש היה כמרקחה?" שאל ר' משה בצלאל במורא. עיניו היוקדות של ה'שפת אמת' הביטו בו בר' משה בצלאל, והוא ענה בחריפות: "העולם התכוון כנראה לאנא ה' הושיעה נא, ואני התכוונתי לאנה ה' כי אני עבדך"…
מאוחר יותר ביאר ר' משה בצלאל את הדברים כך: 'אנא' הנכתב בא' הרי זה לשון בקשה ותחנונים, לעומת 'אנה' הנכתב בה' שהוא לשון פניה וחיפוש, דוגמת אנה אני בא. וכוונת אבי הקדוש הייתה, כי כאשר אנו מבקשים ומתחננים אל הבורא הוא יכול לענות בחיוב ויכול לענות גם בשלילה, אבל עת רצון היא כאשר האדם מחפש ומבקש את בוראו, 'אנה ה' כי אני עבדך', ומשים את עצמו עבד לבורא העולם, או אז המלך נושא בהוצאות החזקת העבד בכל צרכיו.
היוצא מדברים אלו הוא, שאכן צורת התפילה הרצויה יותר היא בצורה של חיפוש ולא של תביעה, צורה של ידיעה לפני מי ומה אנו עומדים בבחינת אנה ה' כי אני עבדך, כשהתפילה עצמה מבטאת את העבדות, את ההכרה ביכולותיו של מי שלפניו אנחנו עומדים, ולא חלילה תביעה כביכול 'מגיע' לי משהו.
עומק נוסף ופנינה יקרה ניתן להעמיס על סיפור נפלא זה, וכאשר שמעתי מתלמיד חכם חשוב שהקשה וגם תירץ על המעשה הנ"ל ועל הסברו של ר' משה בצלאל.
לפי מה שהוא הניח, שישנו הבדל בין 'אנא' שהוא לשון בקשה ל'אנה' שהוא לשון חיפוש, איך יוסבר הפסוק שנמצא אך פרק אחד קודם בתוך ההלל גופא, הפרק הקודם בו מתוארות צרות רבות ורעות: "אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא אנה ה' מלטה נפשי" – כאן מופיעה המילה אנה עם ה' בסופה, ולכאורה כאן 'אנה' הוא לשון בקשה ולא לשון חיפוש ומציאה?
אלא שזה יהיה דומה למקרה הבא, אותו נתאר לעצמנו לו היה קורה כיום.
אדם רגיל ובעל משפחה, חיים מאושרים וסבירים, אבל בגיל מסוים מרגישים חולשה, בדיקות כלליות, לא משהו מטריד מדי.
יומיים אחרי הבדיקות הוא נקרא אל חדרו של הרופא שבפנים חתומות שולח אותו לבדיקות נוספות ויסודיות יותר, וכשהתשובות של הבדיקות הללו חוזרות הרופא שולח אותו לעוד סידרה בלי לומר לו מילה אחת מיותרת.
הלחץ והחרדה מפני הבלתי נודע ממלאים כל חדר בלב, חוסר הוודאות ובעיקר השקט הרועם מכיוונו של הרופא מאיימים להטריף את הדעת, עד שהמציאות טופחת על הפנים ללא רחם: הרופא מבשר בפנים חתומות על הגרוע מכל, הוא משפיל את עיניו ובין שלל המילים הלועזיות, בין כל המונחים הרפואיים המסובכים הוא גם מפטיר: "במצב הזה לא יודע כמה זמן עוד נשאר, אני לא מכיר מי שיכול לרפא את המחלה הזו בשלב הזה ובמיקום הזה…"
אין הגדרה יותר קולעת למצב כזה מאשר "אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני". ביום בהיר אחד העולם מתהפך בחדות כזו.
אבל לא מתייאשים. מנסים, פונים לכל מי שרק אפשר, כל עסקן רפואי בארץ ובעולם, והנה מתברר שיש איזה טיפול ניסיוני של רופא מסויים בבית חולים נידח בקצה אירופה. אבל אליה וקוץ בה, התור הקרוב ביותר הוא לעוד שנה וחצי. מה זה יעזור? חושב האיש. הרופאים מדברים על חודשים ספורים, בעוד שנה וחצי חלילה זה עלול להיות לא רלוונטי.
אין לזה הגדרה יותר קולעת מאשר "צרה ויגון אמצא". עד שמוצאים איזה טיפול שאולי יעזור, הוא רחוק כל כך מהעין ומהלב.
ושוב טלפונים, מיילים, שיחות טרנס אטלנטיות, לחצים מכל הכיוונים, תהילים וסגולות, ברכות וקמיעות, ובסוף מגיעה הבשורה המרנינה: הרופא ההוא, בבית החולים הנידח בקצה אירופה, מוכן לראות את מיודעינו בעוד שלושה שבועות מהיום.
השמחה גדולה מאד, כוסיות לחיים נשלפות.
ואין איש שם על לב…
אף אחד לא תמה שהלא החולה עדיין לא נרפא, אין ביטחון שהטיפול יצליח, אז על מה השמחה הגדולה?
אלא, יענה העונה, השמחה היא כי מצאנו על מה לסמוך, יש לנו כבר על מה להישען… זה כבר לא מצב של חוסר ודאות ופחד מהבלתי ידוע. יש דרך ויש כיוון, וזה ריאלי, יש מה לעשות. זו שמחה שאכן ראוי לחגוג.
אין לזה הגדרה יותר קולעת מאשר "ובשם ה' אקרא אנה ה' מלטה נפשי"…
כאשר אדם בצרה והוא מוצא את התפילה כמשענת, כי התפילה אצלו היא חיפוש, היא עמידה לפני כל יכול; היא לא בקשה גרידא, אלא תכלית בפני עצמה של חיפוש ומציאה של ה' יתברך השליט בכל העולמות, והוא יכול לתת לי את מה שהוא רוצה לתת, רק מה שהוא רוצה, וזה מה שטוב לי – עמידה כזו לפני ה' גם מתוך הצרה היא עמידה של התבטלות ולא של תביעה. ההבנה הזו היא עצמה הישועה, היא עצמה מביאה לרוגע, להכלה של כל מצב אותו קבע לי יוצרי ובוראי.
אם כן, "אנה ה' מלטה נפשי" זהו תהליך של חיפוש ולא תביעה. לכן מתאימה גם כאן המילה 'אנה'.
ובעצם כמו שייסדנו במאמר הקודם, התפילה היא לא חנות מכולת, היא עצמה המתנה הגדולה ביותר שאפשר לקבל.