"לעמוד לשרת בשת ה'"
הגה"ח רבי שמחה קרקובסקי, זכה לשמש כמשב"ק של כ"ק מרנן האדמו"רים לבית לעלוב, כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'ברכת משה' הרה"ק רבי משה מרדכי זיע"א, בנו כ"ק מרן אדמו"ר הרה"ק רבי שמעון נתן נטע זיע"א, ולהבדיל בין חיים לחיים בנו כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב שליט"א לאורך ימים ושנים.
בשיחה מיוחדת עם ספרא רבא הרב שמעון טיקוצקי הי"ו, שהתפרסמה באחרונה בגיליון' אהל מועד' לעלוב במסגרת סדרת המאמרים 'איך בין א ירושליימער' – מספר הרב קרקובסקי מאשר ראו עיניו אצל הרבי בעל ה'ברכת משה', וכך הוא מספר:
"ראינו לעינינו יהודי קדוש ומזוכך המתעלה כמרחף מעל כל ייסורי ומכאובי הגוף הגשמי שלו, עובד את בוראו במסירות נפש, בדביקות עילאית, כשכל מחשבותיו ושרעפיו למרות ייסוריו הנוראים דבוקים בקל עליון ובתורתו ללא הפסקה, באמונה שלימה בבורא כל עולמים, וכל יהודי הנכנס למחיצתו מתקבל במאור פנים ובאהבת ישראל ללא שיור.
"רבים וטובים הפליאו את מאור פניו של רבינו בתקופת חוליו שהיה שלא כדרך הטבע. מרן בעל ה'שבט הלוי זצוק"ל היה מעלה על נס את הדבר באמרו כי "בדרך הטבע אנשים השרויים בייסורים כאלו כמו שסובל רבינו, ובפרט בהיותם בגיל מבוגר, אזי פניהם נפולות, ואילו רבינו למרות מצבו הגופני הקשה, פניו מאירות וזורחות כשמש בצהרים", והיה מדבר על זה בהתפעלות גדולה.
"ובעניין זה, סיפר לי יהודי המשתייך לקהילה אחרת, שפעם לקח את בנו הפעוט לשולחנו הטהור של רבינו (היה זה כששהה רבינו ב'רמת אלחנן') לאחר זמן מה שוב ביקש הילד מאביו לקחתו אל הטיש, שאלו אביו "לטיש של איזה רבי ברצונך ללכת?" נענה הילד בתמימותו "לטיש של הרבי שפניו זורחות ומאירות כפרוז'קטור", השגה של ילד.
"באחד הימים, בתקופה הראשונה שהתגורר בסביון (לאחר שלקה באירוע מוחי ששיתק חצי מגופו ונאלץ במצוות הרופאים להתגורר במקום שקט עם אוויר צח), פנה אליי ואמר לי: 'בילדותי, בבית מדרשו של זקני אדמו"ר רבי דוד צבי שלמה מלעלוב זי"ע, שמעתי פעם את המתפללים מדברים על יהודי שנפטר לבית לעולמו ושמו הרה"ח ר' זיידל בלטינשטר ז"ל ושיבחו אותו שמעולם לא חיכך וגירד בבשרו.
"אותה שעה נער צעיר הייתי" סיפר לי רבינו, "לא הבנתי מה המעלה הגדולה בהנהגה זו, אך מתוך התפעלותם של האנשים הבנתי שזוהי מעלה גדולה וחלפה במוחי אז מחשבה שאף אני אלך בדרך זו, ואכן עד היום ב"ה עמדתי בכך (למרות ייסוריו הנוראים והבקעים שנפערו בעורו עקב המחלה, מעולם לא חיכך בבשרו, אף שלא הייתה זו קבלה גמורה, אלא מחשבה טובה שהייתה לו).
"אך כעת, לאחר השיתוק, חוששני שמא ברגע של היסח הדעת אחכך בפצעי, ועל כן ברצוני שתקרא לעוד שני אנשים לערוך לי התרת נדרים". והוסיף רבינו שאין צורך שכל שלושת המתירים יידעו על מה נערכת ההתרה, "מספיק שאתה תדע".
עוד מספר הרב קרקובסקי: "עד לאותה תקופה היה רבינו עצמאי לחלוטין, הוא לא נהג להיעזר במשמשים כלל לענייניו הפרטיים, לא הטריח איש למענו, לא ביקש להכין לו דבר מה, אך כעת בבת אחת איבד את היכולת להתנהל באופן עצמאי, עתה נזקק למשמשים בקודש שיסייעוהו כמעט בכל פעולה, לא שייך לתאר את גודל הייסורים והמכאובים שהסב לו מצב זה.
"ולמרות הכול, גם במצב הנוכחי מה שעמד לנגד עיניו לא היו ייסוריו האישיים, היו צרותיהם של ישראל. ייסוריו הפרטיים היו האחרונים ברשימה, כפי שנוכחתי במו עיניי באחד הימים הראשונים לשהותו של רבינו בסביון. הדבר היה בשעת צהרי היום, בעודי שוהה בקודש פנימה בחדרו של רבינו, ננער פתאום רבינו משרעפיו ואומר לי "שמחה, איך האב געכאפט א דרימל – יודע אני שהתנמנמתי לכמה רגעים". והוסיף רבינו וחזר על דבריו, "יודע אני שהתנמנמתי, יודע אתה מדוע? כי ראיתי את זקני אדמו"ר רבי דוד צבי שלמה זי"ע בחלום"…
"בשומעי זאת נעניתי מיד ביראת קודש "אז דער רבי האט געזעהן דעם זיידן, האט דער רבי כאטש געבעטן א רפואה – אם הרבי ראה את זקנו הקדוש בחלום, לפחות ביקש ממנו ברכה לרפואה מייסוריו?"
"ועל כך השיב לי רבינו במילים מרטיטות: "כשראיתי את הסבא קדישא לא חשבתי על דברים כאלו… כשראיתי את הסבא שפכתי את ליבי לפניו, מתי כבר יגיע הקץ לצרותיהן של ישראל".
"שנים רבות חלפו כבר מאז אותה שיחה, ועד היום בהיזכרי באותו מעמד אוחזת בי התרגשות עצומה, שהרי ה'אינסטינקט' – הדחף הטבעי של כל אדם, במיוחד מי ששרוי בייסורים ומכאובים, הוא לפעול לפני הכול להטבת מצבו האישי, להקל על עצמו. אך אצל רבינו, ה'אינסטינקט' הראשוני שלו היה אהבת ישראל, לבקש למען צרותיהם של כלל ישראל, לדאוג לאחרים – זה היה הדבר הראשון אצלו, הרפואה האישית שלו הייתה האחרונה. נורא נוראות…".
גיליון 'אהל מועד' – עקב – תשפ"ג