"כאשר ציויתם תשמרו לעשות" (כ"ד, ח')
נפש רוחנית לוהטת ומשתוקקת שכנה בפנימיות אישיותו של הרב הבר.
בנוסף על חלק 'בין אדם לחברו' שלו, שמטבע הדברים היה גלוי יותר לזולתו, ולימים התפרסם בעולם – התקיים בתוכו עולם פנימי מלא וגדוש בחלק ש'בינו לבין קונו'.
הוא היה דבוק בקדוש ברוך הוא ובתורתו עד אין קץ – באהבה וביראה, ברוממות ובקדושה.
בני משפחתו ותלמידיו הרבים, שחונכו על ברכיו וחיו לאורו, שמעו מפיו את שיחותיו שבקעו מעומק חדרי לבבו – וגם ראו עין בעין את עבודתו התמה את בוראו: בהתמדה נפלאה בתורה, בקיום המצוות בשמחה ובדקדוק רב, ובדבקות בארחות המוסר. הוא שימש להם דוגמת מופת איך אמור להיראות יהודי בעולמו.
בראיון קצר ותמציתי שנערך עמו בכתב, נשאל מה הספר האהוב עליו ביותר – והרי המענה שענה: "ספר 'מסילת ישרים'. חיבורו המדהים של רבי משה חיים לוצאטו. גם בפעם האלף, מוצא בו חידושים מרגשים".
בהמשכו של אותו ראיון. נשאל מה הוא "הבילוי המועדף" עליו – והוא ענה: "לשבת על יד הגמרא עם ניגון עתיק, מתוק ונוגה, ולשקוע בהוויות אביי ורבא".
בשלב מסוים. כאשר התרבו והתגברו טרדות הארגון, נסע הרב אל מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל ושאלה בפין: "אני מרגיש שהעיסוקים פוגעים בי בלימוד, האם אני רשאי לעזוב הכול ולעסוק יותר בתורה?"
מרן השיב בנחרצות: "הצלת הנפשות שלך זו מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים, ועל כן אין שום היתר להפסיק זאת".
כיון שהימים שלו הוקדשו כליל לעשייה עם הזולת – אם במסגרת הארגון ואם בשיחות עם תלמידים – פנה אפוא להקדיש לתורה את הלילות.
בשובו הביתה מן הישיבה בשעת ליל לאחר שסיים את מעגל שיחותיו הרבות עם התלמידים – כאשר מאחוריו עמד יום שלם עמוס פעילות ונדודים במסגרת ארגון "מתנת חיים" – המשיך עוד לקיים שיחות טלפוניות נצרכות עם בני הארץ ובני חו"ל, עד שירד הלילה והשתרר השקט גם במחיצתו.
או אז, כאשר שקטו הטלפונים, ובני העולם פונים לתת תנומה לעפעפיהם – אחר שעשה לביתו ולצאצאיו, פונה היה לעשות גם לנפשו ולמלא את רעבון נשמתו.
היו אלה השעות הקטנות של הלילה. הרב האריך לשבת ליד השולחן במעונו, ושקע כולו בלימוד הגמרא שעה אחר שעה, עד השעה ארבע לפנות בוקר.
מעט שינה היינו אחד מארבעים ושמונה קנייני התורה שמנו חז"ל – והרב אימץ לעצמו קניין זה מתוך אהבת התורה ששקקה בקרבו.
אדם הפעיל בעשיית חסד בהיקף כה אדיר, מתמלא תחושת סיפוק ומיצוי עצמי – המדרבן אותו להמשיך בעשייה. אך תחושת המיצוי העצמי של הרב, באה לו בעיקר מלימוד התורה.
לא פעם שוחח על כך עם ידידים ותלמידים, שליבו דואב על שאין עיתותיו בידיו, ואינו מספיק ללמוד כפי שאיפתו. אמנם הוא נכון לעשות את השליחות הגדולה המוטלת עליו, שיש בה משום פיקוח נפש וקידוש שם שמים – ולשם כך אכן מקדיש את יומו עבור הארגון – אך את לשד חיותו הוא יונק מאותן שעות בודדות ביממה. "בין שתים לארבע" באישון ליל, בהן מתאפשר לו להגות בתורה, משוש נפשו.
*
הוא אהב את התורה בכל לב. העריץ אותה ואת לומדיה בכל נפש – וברור היה לו שכל מעשיו בפעולות ההצלה שלו במסגרת הארגון, אינן מגיעות בחשיבותן ל'דקה אחת' של לימוד התורה.
הוא חזר ושינן שוב ושוב אמונה עוצמתית זו באוזני הבחורים, ואמר להם שכשם שאי אפשר לו לעולם בלי סנדלרים, כך אי אפשר לו להתקיים בלי אנשי חסד – ואשרי שלוחיו של הקדוש ברוך הוא הממלאים את ייעודם בעולמם, כל איש והשליחות שלו. אך למרות שכבודו של סנדלר במקומו עומד. וגם כבודו של איש חסד, אין חשיבותם מגעת לדרגה הגבוהה של לומדי התורה, שאין למעלה הימנה.
כשהגיע אליו בחור ישיבה שרצה לתרום כליה, נזף בו הרב בחיבה: "שעת לימוד שלך שווה יותר מהכול".
אחד מתלמידיו התנדב בארגוני חסד שונים, שנועדו לשמח בחורים בעלי מוגבלות. בהזדמנות של שיחה עם הרב גולל התלמיד את הרהורי ליבו, ואמר שהוא חש שכאשר הוא מתנדב במקומות אלה, מרגיש הוא הרבה יותר סיפוק והתלהבות מאשר מלימוד דף גמרא.
סבור היה שהרב הבר, המקדיש את כל ימיו לחסד, יסכים עימו – אך להפתעתו הרב הבר סבור היה אחרת:
"יש להשריש בלב את דברי המשנה במסכת פאה: 'ותלמוד תורה כנגד כולם – שרגע אחד של לימוד תורה עולה בערכו על כלל המעשים הטובים שמנתה שם המשנה, ובכללם: ביקור חולים וגמילות חסדים ועוד.
מתוככי חדרי ליבו, בוקעת היתה קריאה נלהבת ומשתוקקת לתלמידיו האהובים: "קבעו עצמכם לתורה בהתמדה ובשקידה" – וכיוון שיצאו הדברים מלב מלא חשק וגעגוע אל התורה, נכנסו אל הלבבות ונחקקו בהם לעד.
*
"מעלות האדם לפי מה שיהלל, אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים, תדע ובחנת כי איש טוב הוא ושורש הצדק נמצא בו" (רבינו יונה, משלי פרק כז, כא).
ההערצה האדירה שנשפכה מקרבו כלפי כל אברך בן תורה – מתוך הערכה כבירה וקנאה עצומה – העידה על המיית נפשו הפנימית המשתוקקת ונכספת אל מקומה האמיתי והעיקרי: אוהלה של תורה.
פעם הסביר בלהט לתלמידיו את משמעות הפסוק (תהילים קיט, ב): "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" – שאין הכוונה רק לומר שחיי תורה רב ערכם על פני חיי מסחר ועושר, אלא יתירה מכך:
גם אם יציעו לך להרוויח מיליון דולר בתמורה להבנת עוד תוספת עומק בדברי רבי עקיבא איגר, לא יעלה על דעתך לוותר על הבנת דברי התורה – כי "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
"זכורני". מעיד אחד השומעים, "איך שבשעתו היווה הדבר חידוש בעיניי, מעולם לא חידדתי לעצמי את הדברים עד כדי כך. גם היום, שנים לאחר מכן, כשהנני חי כאברך המקדיש את חייו לתורה בצורה מלאה – עדיין אני חש שאין זה דבר של מה בכך, לחיות את האמירה הזו בצורתה הפשוטה והאמיתית. אבל לא אוכל לשכוח את תחושתנו, בשומענו את הדברים מפיו, שהוא אומר את הדברים בהזדהות מלאה עימם".
*
בשהותו לצרכי רפואה בארה"ב, בעיר ניו יורק, שיגר משם איגרת לידיד ובה גולל את הלכי רוחו אל מול המעצמה הגשמית האמריקאית שהוא נאלץ לשהות בה:
"מה אומר ומה אדבר? הנני בניו יורק לצערי ואין מנוח לנפשי. כי העיר הזאת מהסיטרא אחרא. על כל גורדי השחקים וגובהה העצום, הרי היא בעצם תהום האנושות. כולם רצים יומם וליל אחרי הירוק הירוק הזה. עיר רוויית עושר. חומריות וטירוף, עיר ללא רחמים, ללא רוח, ללא נפש, בלי תכלה ובלא תכלית. "חלק מזמננו אנו מבלים במרכזי רפואה, שגם הם סיפור בפני עצמו בגודלם ושכלולם. מעט מאוד אנחנו מטיילים קצת להתאוורר, כי נקעה נפשנו מהעיר הזו, מרכז השיגעון העולמי של עושר אגדי בשיא על פני הרחובות ושיא התגלמות העוני והדלות מנגד.
"את יתרת הזמן אני מעביר ברוך ה' בין כותלי הישיבה הקדושה דפה, ישיבת טלז, ישיבה טובה שראשיה מבוגרי פוניבז'. ברוך ה' יש פה ספרים לרוב, ובחורים טובים, והיא מקור האוויר שאני נושם".
*
מחשבה אחת של תורה, רגע אחד של לימוד, יקר היה בעיניו עד למאוד.
עמל היה רבות על כתיבת דף של תמצית הלכות מבוררות, על מנת לתלותו על כותלי המעליות בשכונה – כדי להרבות תורה והלכה גם בזמן הקצר בו עולים השכנים במעלית.
*
מספר תלמיד:
"בדרך כלל כשהיה הרב מגיע בערב אל הישיבה, נכנס היה ישירות לבית המדרש.
"ערב אחד חיכיתי להתייעצות איתו, והמתנתי לו ליד בית המדרש – אולם לפליאתי באותו ערב הוא חרג ממנהגו והלך לכיוון חדר הרמי"ם.
"המתנתי לו שם מאחורי הדלת, ונוכחתי לראות שהוא מתמהמה ארוכות בפנים. הקשתי אפוא על הדלת והוא קרא לי להיכנס.
"בהיכנסי, ראיתי אותו יושב ליד השולחן והגמרא פתוחה לפניו. הוא היה בעיצומו של לימוד. בראותו שאני מופתע, הסביר את עצמו:
"'אני צריך לקבל החלטה גורלית על כמה נושאים סבוכים ביותר, ולכן אני לומד תורה לפני קבלת ההחלטה – בתקווה שמכוח קדושת התורה הקב"ה יאיר ויפקח את עיניי".
כשהתקיימה "שבת התורמים" המסורתית לתורמי ונתרמי ארגון "מתנת חיים", התכנסה "משפחת מתנת חיים" בהמוניה והתגבשה יחדיו בקירוב לבבות. הרב, שמטבע הדברים אמור היה להיות הדמות המרכזית בשבת זו – ביכר להישאר מאחורי הקלעים ולא להתבלט יתר על המידה.
את השבתות היה מנחה באומר ובשירה, המלחין הנודע, הרב הלל פלאי – שבכישרון רב ניווט את מהלך השבתות בטוב טעם.
ימים אחדים לאחר "שבת התורמים" של שנת תש"פ – שהתבררה כ"שבת התורמים" האחרונה בחייו של הרב – קיבל הרב פלאי בקשה כתובה מהרב, וזה לשונה:
"רבי הלל הצדיק, אנא תלחין ניגון טוב למילים הבאות, כפי שרק אתה יודע. ניגון שיהיה מפעל חיים, שנקביל איתו פני משיח".
המילים הבאות, היו מילות הפיוט העתיק שנאמר בתפוצות ישרא,ל בשעה שספר התורה עושה את דרכו מארון הקודש ל"בימה":
"על הכל, יתגדל ויתקדש וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בעולמות שברא העולם הזה והעולם הבא כרצונו וכרצון יראיו וכרצון כל בית ישראל". הנוסח ארוך מאוד ומסתיים ב"וימלא משאלותינו במידה טובה ישועה ורחמים"
ר' הלל לא הבין את הסיבה לבקשה, והשיב לרב הבר במילים אלה: "כבודו בוודאי מבין שאין בידי להלחין את 'כל הסידור', יבחר נא כבודו קטע מסוים מתוך כל זה. ואגב יגלה את אוזני מה ראה פתאום לרעיון זה".
התשובה לא איחרה לבוא. במילים קצרות כתב הרב את התמצית הנפלאה המשקפת את חייו ואישיותו.
"באופן בסיסי, כל עבודת השם שהנני מנסה לעשות, כלולה בקטע זה שבו כמיהה עצומה לגילוי כבוד השי"ת בעולם. אכן אבחר קטע, אתה צודק שהגזמתי. ובכן יתקדש שמך בנו ה' אלקינו לעיני כל חי… ונראהו עין בעין בשובו אֶל נוהו… ויעזור ויגן ויושיע לכל החוסים בו" – – –
כל עבודת השם שהנני מנסה לעשות… כמיהה עצומה לגילוי כבוד השם יתברך בעולם – – –
כל מילה נוספת, מיותרת.
(מתוך הספר הרב הבר 'האיש והכליות')