אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ… וּבוֹ תִדְבָּקוּן (יג, ה)
מה הוא גומל חסדים – אף אתה
הגמרא (סוטה יד ע"א) דורשת על פסוק זה: "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר: 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'! אלא, להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים; מה הוא ביקר חולים אף אתה בקר חולים; מה הוא ניחם אבלים דכתיב וכו' אף אתה נחם אבלים; מה הוא קבר מתים דכתיב וכו' אף אתה קבור מתים".
על ידי שגומלים חסד עם הבריות – הולכים אחרי ה' ודבקים בו.
, וכלשון הרמב"ם (פ"א מהלכות דעות ה"ו) שכתב בעניין מצות "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט): "כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה הֱיֵה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה הֱיֵה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה הֱיֵה קדוש".
לפני כמאה שנה פעל בירושלים בית חולים לחשוכי מרפא, בהם גם חולים במחלות מדבקות. החולים היו גלמודים ועלובי נפש. אנשים הדירו את רגליהם מבית החולים, ואפילו קרובי המשפחה נמנעו מלבקר את קרוביהם מחשש להידבקות.
רבה של ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, היה מן הבודדים שפקדו את בית החולים ובקרו את החולים. היה יושב שעה ארוכה ליד מיטתם ומעודד את רוחם, משוחח איתם בנחת, כותב בשמם מכתבים לקרובי משפחתם, ולאחר מכן נפרד מהם בברכת רפואה שלמה.
פעם התיישב הרב זוננפלד ליד חולה זקן. כשראהו הזקן פרץ בבכי קורע לב. שאל הרב: "למה תבכה?"
השיב: "הרופאים קבעו כי אני עומד למות".
ניחמו הרב: "רק הקב"ה קובע את זמנו של האדם. וכשמגיע זמנו, הוא עולה לעולם שכולו טוב. אל דאגה, אני אשכור לך תלמיד חכם שיאמר עליך קדיש ונשמתך תתעלה בגנזי מרומים".
דברי הרב הפיחו רוח חיים באותו זקן אומלל.
הוא כנראה נזקק לעזרה…
אספר סיפור, שהתפעלתי ממנו מאד, שכדאי לכולנו ללמוד ממנו מוסר השכל:
הרב שלמה לורנץ ז"ל היה חבר כנסת מטעם 'אגודת ישראל'. הוא היה מקורב מאד ל"חזון איש", לרב שך זצ"ל ולשאר גדולי ישראל. לא בכדי דבק בו הכינוי "שלוחא דרבנן". גם לאחר שסיים את פעילותו הציבורית הענפה בתנועת 'אגודת ישראל', הקים את תנועת 'צעירי אגודת ישראל' ופעל גדולות ונצורות בתחום החינוך בהקמת מוסדות רבים לבנים ולבנות, ובתחום העזרה והסעד למשפחות נצרכות.
לאחר שפרש מכל ענייני הציבור נכנס ללמוד ב'כולל', למד יומם ולילה, וכתב ספרים, כאברך מן המניין. הוא גר בירושלים, בשכונת מטרסדורף. נפשו איוותה להתפלל תפילות ישיבתיות ומשום כך קבע את מקום תפילותיו בישיבת "תורה אור" בראשות הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל.
הרב שיינברג הכיר את הרב לורנץ, והזמינו לשבת בכותל המזרח, סמוך למקום מושבם של הרבנים והמשגיחים. "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה", והרב לורנץ התיישב במקום שהראה לו ראש הישיבה.
שבת אחת הוא הגיע לישיבה בשעה מוקדמת והתיישב במקומו בכותל המזרח. כעבור זמן מה ניגש אליו אברך מבוגר, שהכירו רק בתור חבר כנסת ולא ידע שראש הישיבה קבע את מקומו שם, והחל לגעור בו בקול רם, כשרבים שומעים אותו: "מקומות אלו שמורים לרבנים, תלמידי חכמים, צוות הישיבה, ולא לעסקנים. זהו חוסר דרך ארץ להתיישב במקומם. חפש לך מקום אחר בתוך הקהל".
ללא אומר ודברים, ולמרות הבושה הגדולה, קם הרב לורנץ ממקומו והתיישב באחד המקומות הפנויים, בין תלמידי הישיבה והאברכים.
לאחר התפילה שב הרב לורנץ לביתו, ובניו, שהתגוררו באזור, התארחו אצלו לסעודה. וכך מספר בנו:
"בסעודה, אבא פנה אלינו ואמר: הקשיבו לְמַה שקרה לי בתפילה בישיבה. ושח לפנינו את כל המאורע. ואז הוסיף ואמר: אני מבקש מכם לחפש את האדם הזה. אני בטוח שתשיגו אותו. האברכים שנכחו בשעת מעשה בוודאי מכירים אותו ויוכלו להגיד לכם מי הוא. דעו לכם! האדם הזה הוא לא אדם רע, ולא עשה את מה שעשה מתוך רוע לב. הוא סך הכל מסכן, ככל הנראה יש לו בבית איזושהי צרה, אם בשלום בית, או בתחום הפרנסה. הוא ביקש מקום לפרוק מלבו את הצרה ומצא אותי. אני מבקש ממכם לבדוק ולברר מה חסר לו ולדאוג להשלים לו את מה שחסר לו. אם צריך עזרה כספית – הכסף נתון לכם, ובלבד שהעניין יסודר על הצד הטוב ביותר".
עלינו להדבק במידותיו של הקב"ה! הקב"ה גמל חסד עם אדם הראשון למרות שזה עבר על רצונו, ומכאן שיש להיטיב עם הזולת גם אם, חלילה, פגע בנו וכדומה.
לרומם את הזולת
ראיתי בספרו של הרב טולידנו – "האמנתי כי אזמרה", סיפור שריגש אותי עד מאד:
ביום הראשון לתחילת שנת הלימודים בבתי הספר היסודיים, נכנסה מורה ללמד בכיתתה החדשה. ילדה אחת מתלמידות הכיתה הגיעה מאוחר והתיישבה בשולחן האחרון בכיתה. ניכר היה עליה שהיא מאד מסכנה. בגדיה היו מרופטים, ובמשך השיעור בהתה בחלל האוויר. לא קשה היה להתרשם שהיא הגיעה לבית הספר על כורחה, אך ורק מפני שחייבים לבוא.
בהפסקה הראשונה החלה המורה לברר אודות הילדה ואט אט התבררה לה התמונה: הוריה קשי יום, עובדים קשה משעת בוקר מוקדמת עד שעת לילה מאוחרת ובקושי מצליחים לפרנס את המשפחה. במשפחה אחת-עשרה נפשות והם גרים בדירת חדר אחד. הילדים גדלים כיתומים בחיי אביהם ואמם, בתת תנאים, ללא תשומת לב, ולא פלא שהילדה נראית כפי שנראית ואינה מתפקדת בלימודיה. המסקנה שהמורה הסיקה מתוך הבירורים היתה: זה המצב. זה הסחורה. אין מה לעשות.
אולם המורה הזאת החליטה: אני בע"ה מרימה את הילדה הזאת! מיד בשיעור הבא קראה לה וביקשה ממנה לגשת למשרד ולצלם לה מספר דפים. הילדה היתה מופתעת: זוהי הפעם הראשונה שמורה מטילה עליה איזושהי מטלה לביצוע…
למחרת נתנה לה המורה סכום כסף וביקשה ממנה לקנות מדבקות כדי לקשט את קיר הכיתה. "אני סומכת על בחירתך" הוסיפה. הילדה קרנה מאושר.
המטלות הפכו לתכופות יותר ויותר. הילדה השתדלה בכל מאודה לבצען בשלמות והמורה שיבחה אותה מאד. לאט לאט קיבלה הילדה ביטחון עצמי והמורה הרגישה כי זהו הזמן המתאים לעניין אותה גם בלימודים. ואכן הילדה, לראשונה בחייה, התחילה ללמוד וגם להצליח.
וביום אחד הוריה מקבלים פתק מהמורה: "להורים היקרים שלום! רציתי לשבח את בתכם שמתקדמת יפה מאד בלימודים ובהליכות, ונמנית בין התלמידות המצטיינות בכיתה".
לא ניתן לתאר במילים את מה שהמכתב הזה עשה להורים, ובעיקר לילדה, ששאבה ממנו משנה מרץ והתגלתה כתלמידה בעלת כישרון, מעודנת במידות טובות. בקיצור: כעבור כמה חודשים הילדה הזאת פרחה!
יום אחד הילדה לא הגיעה לכיתה. עבר יום ועוד יום והיא איננה. המורה התקשרה להורים, ואביה סיפר שהוא התייעץ עם הרב שלו, והוא הורה לו להוציא את הילדה מהבית לפנימייה. ב"ה הילדה שמחה ומרוצה ומצליחה בלימודים. הוא הודה למורה על כל הַחִיּוּת שהעניקה לילדה, שבזכותה, ורק בזכותה, הגיעה עד הלום.
עברו חמש-עשרה שנה.
המורה עברה ללמד במקום אחר, בעיר אחרת, וחיפשה מעון לילדיה הקטנים. המליצו לה על מטפלת חרדית ומסורה למופת והיא רשמה אותם אצלה. בימים הראשונים בנותיה הגדולות לקחו את הקטנים מהבית למעון בבוקר, וממנו הביתה בצהריים והאמא, המורה, לא ראתה את המטפלת.
יום אחד האמא באה לקחת את הילדים ומשראתה את המטפלת הודתה לה מאד על הטיפול המסור והנאמן. המטפלת הודתה לה על התשבחות וביקשה ממנה להיכנס, שכן ברצונה לדבר אִתָּהּ כמה מילים…
"אמנם אינך זוכרת אותי. אבל אני לא אשכח אותם לעולם! אַתְּ המורה שהצלת את חיי!"
המורה, שנזכרה בילדה, כמעט התעלפה. היא נזכרה בילדה המסכנה שקיבלה לידיה, וכיום היא מנהלת מעון לתפארת…
"בבקשה ממך, המורה, חכי כאן כמה רגעים, ומיד אני שבה"…
כעבור מספר דקות שבה ובידה שקית ניילון מלאה בפתקים, כולם ישנים נושנים, ושאלה: "האם תכירי את כתב היד הזה?"
היו אלו כל הפתקים שהמורה כתבה להורי הילדה, בהם סיפרה להם על התקדמותה. את הכל שמרה הילדה מכל משמר.
"דעי לך מורתי, את היית הראשונה בעולם שהתייחסה אלי, בזכותך התחלתי להרגיש שאני שווה משהו, והפחת בי תקווה לחיים. פתקים אלו נסכו בי הרבה עוז ותעצומות והמשיכו ללוות אותי במשך כל השנים. ב"ה נשאתי לאברך ששוקד על תלמודו, ויש לנו שלושה בנים בתלמוד תורה. אנו חיים באהבה ובאחווה, בשלום וברעות, וכל זה בזכותך! אינני יכולה לדמיין לעצמי היכן יכולתי להיות היום בלעדיך".
מי יודע כמה נפשות טהורות מעם ישראל אפשר להציל עם כמה מילים טובות, עם כמה מילות עידוד, עם חיוך ומתן תשומת לב.
והדברים אמורים לא רק ביחס למחנכים בתלמודי תורה ובתי ספר, אלא גם – ואף ביתר שאת – ביחס לילדים שיש לכל אחד בביתו. יש לרומם אותם, לשבח אותם, עוד ועוד. כל הזמן. "קראת כל כך יפה", "למדת כל כך יפה", "נהניתי ממך כל כך", "אתה ממש גאון! עוד יֵצֵא ממך משהו – משהו", "אל תדאג, יש לך כישרונות נהדרים"… כשילד שומע דיבורים כאלו – זה מעצים אותו וגורם לו להשתדל להצדיק את הציפיות הגדולות שתולים בו.
וחלילה, גם להיפך: אם משדרים לילד "לא יצא ממך כלום" – באמת לא יצא ממנו כלום…
כל זה בכלל ההשתדלות להיות אנשי חסד, לרומם את בית ישראל לתורה וליראת שמים.
(רבי ראובן אלבז שליט"א- משכני אחריך)