'ולנוח בו באהבה כמצות רצונך' – מנוחת יום השבת צריכה להיות "כרצונך", כרצון הבורא יתברך, לעסוק ביתר שאת וביתר עוז בלימוד תורתו הקדושה.
אך לדאבוננו, ישנם כאלו המנצלים את היום הקדוש בעיקר למנוחת הגוף, ועליהם המשיל המגיד מדובנא את המשל הבא:
לפני שנים רבות נסע יהודי אחד מעיירתו לאמריקה לעשות עסקים. לאחר שנים שבהם עשה חיל בעסקיו, תקפוהו געגועים לעיירה שלו: מה קורה עם בני משפחתו? מה קורה עם חבריו? מה שלום כל מתפללי בית הכנסת?
ימים רבים עברו על האיש בגעגועים ולא היתה בידו אפשרות לקבל פיסת מידע על קרוביו וידידיו.
יום אחד, נשמעה דפיקה על דלת ביתו. כשפתח הסוחר את הדלת, ראה לפניו אדם המבקש צדקה. עד מהרה התברר לו כי ידיד נעוריו הוא, מהעיירה!
"שלום עליך", קרא הסוחר בהתרגשות, "מה מעשיך כאן?"
"באתי לאסוף צדקה", אמר הידיד.
"בוא, הכנס והתכבד בכוסית יי"ש", שמח הסוחר, "ספר לי מה קורה בעיירה שלנו?"
דשדש הידיד בעקביו: "אין לי זמן, אני אוסף צדקה…".
הסוחר, שלא רצה שהזדמנות הפז תחמוק מידיו, שאל מיד: "כמה כסף לצדקה אתה אוסף ביום?"
"כאלף דולר".
"אם כך, אני אשלם לך סכום זה, בתנאי שתשב אצלי ותספר לי מה נשמע בעיירה שלנו".
נכנס הידיד, ולאחר שאכל ושתה החל לספר את כל קורות העיירה מיום שעזב הסוחר.
לאחר שעתיים, התעייף מלספר ורצה לנוח. "לנוח?" התפלא הסוחר, הלא אני שילמתי לך עבור כל היום. אתה רוצה לנוח, תנוח מחר, על חשבונך, לא על חשבוני! אני שכרתי אותך לספר לי סיפורים"!
והנמשל: עם ישראל עובד כל השבוע לפרנסתו. מגיעה השבת, והקדוש ברוך הוא כביכול, אומר לעם ישראל: השבת עלי! לוו עלי ואני פורע, זה היום שלי! תלמדו תורה, תשירו זמירות שבת…
אבל הנה הולך לו האדם לנוח…
לנוח?! אומר הקדוש ברוך הוא, תנוח על חשבונך! לשם כך ניתנו לך ששת ימי המעשה. אבל יום השבת הוא היום שלי! השבת ניתנה לנו כדי שנשב ונלמד בה תורה.
יש בנותן טעם להזכיר כאן את דברי ה'בן איש חי' בפרשת שמות שכתב בזה הלשון: "כתבו המקובלים ז"ל, דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת, אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול…", כלומר, שעת לימוד תורה בשבת, שווה לאלף שעות לימוד בימות החול!
(מתוך הגדה של פסח 'ומתוק האור')