"והיה עקב תשמעון" ז יב
וברש"י: המצוות הקלות שאדם דש בעקביו.
לכאורה הפשט של רש"י לא מובן לאנשים פשוטים כמונו, וכי התורה הקדושה מכריזה שיש דבר כזה, מצוות שאדם דש בעקביו?
אלא חייבים לומר שהתורה הכינה אותנו מראש למצבים כאלו, ש'כולם' מתנהגים שלא כשורה, וזה עדיין לא תירוץ, צריך האדם לבוא ולשמוע בקול ה', גם כשכל סביבותיו לא זוכים לכך. גם אם כל מתפללי בית הכנסת מדברים בתפילה ובקריאת התורה חלילה וחס, חובה על כל אחד ואחד שלא לדבר. וזאת רק דוגמה אחת. רש"י מדבר על מצוות, ומכאן צריכים להסיק שיש עוד כמה מצוות כאלו שאדם דש בעקביו…
יש ווארט חסידי נפלא שאומר ככה: 'והיה עקב', כשאתם תרגישו את עצמכם בבחינת עקב, אדם שיחזיק במידת הענווה, יזכה להגיע למצב של 'תשמעון את המשפטים האלה'.
ולמעשה זה פסוק מפורש במשלי כ"ב פסוק ד' "עקב ענוה יראת ה'". אדם שמחזיק במידת הענוה, זוכה ליראת ה' וממילא הוא שומע אל כל המשפטים והמצוות שה' אלוקינו מצווה אותנו.
**
כשבאו ראשי ישיבות ואנשי חינוך למרן הסטייפלער הקדוש, וביקשו ממנו עצה והדרכה כיצד לפעול מול בחורים שאינם מפגינים עודף של יראת שמים ואמונה תמימה, היה מרן הסטייפלער מורה להם שלא לדבר עם התלמידים הללו מילה וחצי מילה בנושאים שבהם הם לקויים, אלא לעסוק איתם אך ורק בנושא של ענווה.
"עליכם להחדיר בהם את ההבנה שהם כאין וכאפס לעומת הקב"ה, לתאר להם כמה קטן הוא האדם וכמה רחוקה ההשגה בהקב"ה מההבנה הדלה שלנו", היה הסטייפלער מורה להם, "אתם צריכים לתת לבחורים הללו להבין ולהפנים כמה הגוף שלהם הוא יצירת פאר של הקב"ה, שברא בו כל כך הרבה מערכות ביולוגיות ופיזיות שפועלות זו במקביל לזו בהרמוניה נפלאה, כמה שאנחנו צריכים להודות לקב"ה ולהכיר בשפלותנו לעומתו… וכשהם יתחזקו במידת הענוה, ממילא יתבטלו הספקות באמונה והמחסור ביראת שמים".
ומעשה שמעתי במרצה אחד שהוזמן לשאת דברים בפני קבוצה של אנשי אקדמיה משכילים ועשירים, כשבמהלך יום הפעילות הם החליטו שהם רוצים לשמוע מעט על השקפה יהודית, וכמובן גם להתווכח ולהתעמת.
אותו מרצה לא ידע להיכן הוא נכנס, הוא עלה לאוטובוס שהיה עמוס באנשים נפוחים מעצמם, מלאי גאווה. מיד כשפתח את פיו התחילו להתקיף אותו, והוא הבין שבדרך כזאת אין לו שום יכולת להשפיע עליהם. הוא הביט בהם, ראה שאפילו הנעליים שלרגליהם מספיקות כדי להפוך אדם לבעל גאווה שאין למעלה הימנו, הם קנו נעלי הליכה מיוחדות לכבוד הטיול, כל זוג נעליים עולה לא פחותמ-800 שקלים, והם גם השוו האחד עם חברו את הנעליים המיוחדות שקנה לכבוד היום הזה, וכל אחד התהדר במחיר הגבוה ששילם עבורם…
אנשים אולי לא שמים לב, אבל לנעליים יש השפעה עצומה על האדם, וכבר אמר אחד מגדולי ראשי הישיבות: "כשאני רוצה לדעת מה יש בראשו של בחור, אני בודק אילו נעליים הוא נועל לרגליו…". ולא בכדי, מקפידים מפקדי הצבא בכל מדינות העולם, שהחיילים ינעלו נעליים צבאיות גבוהות וחזקות, כי הנעל נותנת לאדם זקיפות קומה ויכולת עמידה לא רק פיזית, אלא גם נפשית.
התחכם אותו מרצה, ונקט בתחבולה יוצאת דופן. הוא שאל את אנשי האקדמיה אם הם יסכימו לבוא איתו באופן ספונטני, לסדנה מיוחדת של חיבור מיוחד בין האדם לטבע ול'אמא אדמה', על פי יסודות היהדות ובהתאם לדרך הרמב"ם. כמובן שכשהוא הציג את הדברים בכאלו מילים יפות, הם הסכימו בחפץ לב, וכי איזה אקדמאי יכול להתנגד לחיבור לטבע ולסדנא על פי דרך הרמב"ם???
הכווין המרצה את נהג האוטובוס שיפנה לכביש צדדי, עד שהגיע לשדה חרושה תלמים תלמים, שטרם נזרעה עד כה.
המרצה הורה להם לרדת מהאוטובוס, והסביר להם בקול צופן מסתורין, שכדי להרגיש את החיבור לאמא אדמה, חובה לחלוץ נעליים ולצעוד על גבי הקרקע החרושה ברגליים יחפות.
"זה יהיה קצת לא נעים", אמר, "אבל זה שווה את התוצאה. אתם תגיעו לתחושת חיבור לטבע באופן שלא חוויתם מעולם, זה יביא לאיזון פנימי עמוק ושליו בין המערכות האימונופיזיולוגיות של הגוף, ויגרום להם להארה פנימית מיוחדת בתחום האפור שבין השכל והרגש".
המשפטים שאמר היו כל כך יפים וסוריאליסטיים עד שאף אחד לא העלה בדעתו לפספס את ההזדמנות המיוחדת, כולם חלצו נעליים וצעדו במעגלים על גבי השדה החרושה. כדי להוסיף נופך לעניין הוא גם ביקש מהם לצעוד בצורה של הספרה 8, כי ההליכה בתנועות הצלבה מעודדת מאוד את הריכוז התת הכרתי.
אחרי רבע שעה של הליכה חסרת יציבות ותחושה לא נעימה בעליל, הרגיש המרצה שהלבבות שלהם כבר נפתחו. הגאווה הסרוחה נעלמה לה, כשהאדם מרגיש חוסר יציבות פיזית, כשהוא מרגיש חוסר נעימות מתמשכת, זה משפיע על המצב הנפשי וגורם לגאווה להתפוגג לה.
או אז פתח את ההרצאה שלשמה הגיע, וכל המאזינים האזינו לו בשקיקה ובפיות פעורים, שואלים שאלות בצורה מתעניינת, ולא מתריסים בוויכוח חסר תוחלת. זהו כוחו של סילוק הגאווה המטמטמת את הלב.
כי כשיש 'עקב' כלומר ענוה, אז בוודאי ש'תשמעון', אפשר לשמוע, להאזין ולהפנים את הדברים.
**
שאלה: מעשה היה ביהודי בר אוריין שהתמנה לכהן כרב שכונה. כשהגיע לבית הכנסת בחליפה רגילה, באו אליו בני קהילתו החדשים ואמרו לו שאין זה יאה שהרב אינו לובש פראק כמנהג הרבנים. "לשם כך יקנו 'חלוקא דרבנן', כדי שיהיה הרב הדור בלבושו ואנחנו וטפנו נראה שהוא מורם מעם, חלק בסיסי בכבוד התורה", הם טענו.
לעומתם טען הרב שהיו לא מעט גדולי ישראל שלא נהגו ללבוש 'חלוקא דרבנן', כמו מרנא החפץ חיים, מרן החזון איש, רבי נחומק'ה מהורודנא, הגאון רבי משה סולובייצ'יק, מרן הסטייפלער ועוד גדולי תורה אחרים.
באו הצדדים לפני מרן ראש הישיבה הגר"ג אדלשטיין זצ"ל והציגו את טענותיהם. מרן הגר"ג לא ביטל את השאלה, ובענוותנותו הפנה את השואלים למרן הגראי"ל ולא הסתפק בהמלצה גרידא, אלא גם הרים טלפון להרב דוד שפירא, נכד מרן זצ"ל, וביקש ממנו שיקבע להם תור בהקדם אצל הגראי"ל שיוכלו לבוא ולהציג את שאלתם.
הם אכן הגיעו לרבינו הגראי"ל ושאלו אותו, הצדק עם מי?
נענה הרב שטיינמן ואמר להם שהדבר תלוי בצורה הסתכלות: מי שלובש את הבגד בדרך של גאווה וכבוד, כמובן שמוטב יהיה שלא ילבשנו כלל אמר. אבל הדרך הנכונה היא להסתכל על זה כבגדי עבודה. רופא לובש חלוק לבן, מנתח לובש בגדים ירוקים, חשמלאי לובש סרבל כחול, עורך דין לובש חליפה מעונבת, שופט לובש גלימה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, רב קהילה לובש פראק!
"כשלובשים את הפראק כ'בגדי עבודה', אין שום חשש של יוהרא", אמר מרן זצ"ל.
**
ומאחר והזכרנו את ענוותנותו המופלאה של מרן הגר"ג לא נוכל לחמוק מלספר את הסיפור הנפלא שמספרים שלפני כחמישים שנה הגיע בחור חדש לישיבת פוניבז' בראש חודש אלול. כמו בחורים בתחילת זמן הוא הביא עמו שתי מזוודות עמוסות אחת בבגדים וכל הנצרך, ואחת נוספת עם כלי מיטה וספרי לימוד.
השמש יקדה בעוז, פניו של הבחור היו אדומות כסלק, הוא הזיע כהוגן, והלך ותעה ברחובות בני ברק, משום שלא ידע כיצד מגיעים לישיבת פוניבז'.
זה המקום לעשות היכרות לדור הצעיר. תלמידי הישיבות בימינו חושבים ש'מזוודה' זה מין קופסה כזאת שנוסעת על גבי גלגלים, ובחור הישיבה צריך רק למשוך מעט בידית ולהתקדם בקצב הליכה נינוח.
ולא היא… כשאנחנו מדברים על מזוודות כוונתנו למזוודות גדולות ושטוחות, נטולות גלגלים, ובאותו הזמן אפילו רצועה לשאת אותן על הכתף עוד לא היתה. למזוודות היתה ידית, והבחור היה צריך להרים אותן ולהחזיק את היד בגובה מספיק שלא יתחככו ברצפה בלכתו ברחוב… המשקל כמובן היה בהתאם, וכך היה הבחור צריך להיסחב עד שהגיע לישיבה…
הוא שאל עוברים ושבים שהפנו אותו לכיוון הישיבה, וכשהגיע למרגלות גרם המדרגות האינסופי שמכיכר ברטנורא ועד הישיבה, הוא פגש יהודי נוסף, במקרה היה זה מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין, אבל הבחור החדש לא הכירו עדיין כי מעולם לא דרכה כף רגלו בישיבה, ובעיתונים של אותם ימים לא פרסמו תמונות של רבנים…
שאל הבחור את מרן הגר"ג, כיצד מגיעים מכאן לישיבת פוניבז'? השיב מרן הגר"ג "כאן עולים במדרגות, אבל למה אתה צריך לסחוב לבד שתי מזוודות כבדות? תביא לי מזוודה אחת ואני אעזור לך…".
הוסיף הבחור לשאול לפי תומו: "מה, גם אתם לומדים בישיבת פוניבז'?", ומרן ראש הישיבה ענה לו בפשטות: "לא לא, אני לא לומד שם, אבל אני עובד שם, אז אני ממילא הולך לשם עכשיו".
**
מעשה היה ברב עיר שנוהג היה למסור שיעור קבוע בבית הכנסת הגדול באותה עיר, ופעם אירע שנצרך לנסוע לתקופה אל מחוץ לעיר, ולכן מינה יהודי תלמיד חכם שימלא את מקומו וימסור את השיעור במקומו בתקופת היעדרו.
אותו תלמיד חכם התברך במתק לשון ובכושר הסברה נפלא, ובתוך ימים אחדים איתרבו ספסלי, והיתה חדוות התורה גדולה בבית המדרש.
כששב המרא דאתרא למקום, היו מהלומדים שדרשו שהמגיד שיעור החלופי ימשיך למסור את השיעור בקביעות, ואפילו חשבו לגשת לרב ולהסביר לו שמאחר והוא עסוק מאוד, אולי באמת כדאי שישאיר את המצב כפי שהוא והמחליף שלו ימשיך למסור את השיעור במקומו.
אותו מגיד שיעור פחד מאוד לפגוע בכבודו של הרב, אבל מאידך הרי מדובר בהרבצת תורה וזיכוי הרבים, ומי אומר שמותר לו לוותר על כך במחי יד?
ניגש למרן החזון איש ושאל אותו כדת מה לעשות. החזון איש שאל את היהודי, מה ראית לקחת משרה של מישהו אחר? השיב לו הרב שיש כאן עניין של כבוד שמים והרבצת תורה, אבל לו עצמו אין בזה עניין אישי.
נענה לו החזון איש בחדות: אם לכבוד שמים אתה חושש, תברח מההצעה הזאת כמפני אש. אל תעז לפגוע ברב המקום, ובעזרת ה' תזכה שיתרבה כבוד שמים על ידך בדרכים אחרות.
לימים, כשהזקין המרא דאתרא שוב קרא לאותו רב צעיר שיעמוד על ימינו לעזרו ולסמכו בעבודת הקודש, ולאחר אריכות ימיו ושנותיו של הרב, התמנה עוזרו באופן טבעי לממלא מקומו והיה לרבה של עיר ואם בישראל.
***
מרן הגראי"ל שטיינמן היה אומר שלקבל כבוד זה הדבר הקשה ביותר, מכיוון שההנאה מהכבוד היא הנאה רוחנית, ולכן הפגיעה שהיא פוגעת ומורידה מזכויותיו של האדם היא גדולה במיוחד. מצד שני, לתת כבוד לזולת, זה הדבר הכי קל בעולם.
כשיצא לארה"ב למסעו ההיסטורי, אמר בדרשה שנשא בפני אלפים שבאו לקבל את פניו, שעם ישראל נקרא 'הבן יקיר לי אפרים', על שם שני אפרים, האפר של אברהם אבינו שאמר 'ואנוכי עפר ואפר', והאפר של יצחק אבינו, אפר העקידה. כי הענוה ומסירות הנפש הם הם היסודות של היהדות והחיים היהודיים, קודם ענוה, ואחר כך מסירות נפש.
ולאחר ששב מארה"ב אמר בצער גדול: "האכילו אותי שם הרבה הרבה 'כזיתים' של 'דבר אחר'…", וכוונתו היתה לכבוד שנתנו לו שהיה מאוס בעיניו כמו אכילת בשר חזיר רח"ל.
אחר תקופה נצרך מרן לעקור שן, והוא ביקש מהרופא המפורסם ד"ר איתן כהן ז"ל שלא ירדים לו את מקום העקירה בשום אופן. ואכן עקר הרופא את השן מבלי להרדים קודם לכן, ומרן סבל ייסורי תופת. לאחר מכן אמר שהוא מקווה שהעקירה הזאת כיפרה לו על הכבוד המיותר שקיבל בארה"ב…
***
מעשה ידוע ונפוץ היה בבני ברק, ביהודי יקר וחשוב, תלמיד חכם ירא ושלם רבי בערל זאקס, שכל פעם שהיה מוכר האבטיחים עובר מתחת לביתו הוא היה ממהר לרדת מהבית ולקנות אבטיח אחד
"וברך פרי אדמתך" ז יג
מה יותר מרענן מאבטיח קר בקיץ הלוהט? אבל לא הרבה יודעים שאכילת אבטיח הפכה להיות נושא מורכב מבחינה הלכתית.
ולמה באמת? המבוגרים מביננו בוודאי זוכרים שעד לפני עשרים או שלושים שנה, לאבטיח היה מרקם שונה. הוא היה יותר ספוגי ויותר מימי, וכמובן גם היו לו המון גרעינים שחורים שהקשו מעט על האכילה.
אז מה קרה לאבטיח, כיצד הוא השתנה? ובכן את הגרעינים השחורים הורידו על ידי הנדסה גנטית, ואת המרקם של האבטיח שינו על ידי הכלאה שעשו לו עם דלעת וכן עם מלפפון…
שאלה: האם יש חשש הלכתי באכילת אבטיח שמקורו בכלאיים?
תשובה: ב'הליכות ארץ' כותב הגר"י אפרתי שליט"א, שיש מחלוקת גדולה בפוסקים אם מותר להרכיב ירק בירק, ולדינא הוא כותב שגם הסוברים שאסור להרכיב ירק בירק, מסכימים שמותר לאכול ירקות שצמחו מהכלאה כזאת.
הבעיה היא שבזמנינו הפך הנושא לתעשייה לשם הפקת רווחים ממכירות, ויש החוששים לכך שאם אנחנו נקנה ירקות שהוכלאו זה בזה, אנחנו בעצם מסייעים בידי עוברי עבירה ומעודדים אותם להמשיך ולהכליא ירקות, כדי להגביר את הביקוש להם בשוק.
ושמעתי שיש היום מספר יהודים שמכירים היטב את התחום של ההנדסה הגנטית של הצומח, והם פועלים לפתח זן חדש של אבטיח שיהיה טעים, עסיסי, בעל מרקם נוח לאכילה וגם מבוסס על טהרת האבטיח בלי שום הכלאה, כך שבשנים הקרובות נזכה לאכול 'אבטיח למהדרין'.
מעשה ידוע ונפוץ היה בבני ברק, ביהודי יקר וחשוב, תלמיד חכם ירא ושלם רבי בערל זאקס, שכל פעם שהיה מוכר האבטיחים עובר מתחת לביתו על עגלת האבטיחים שהיתה רתומה לסוס, הוא היה ממהר לרדת מהבית ולקנות אבטיח אחד, לא כדי לאוכלו, אלא היה מבקש מבעל האבטיחים רשות, ומעשר את כל האבטיחים שבעגלה כדת וכדין. זאת, כדי שהלקוחות הבאים לא יכשלו חלילה באכילת טבל או דמאי, ועליו אמר הכתוב "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".
**
"והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדווי מצרים" ז' טו
לפעמים רואים יהודי שנקלע לצרה רח"ל, סובל ממחלה קשה, או שאירע לו מקרה מצער כלשהו, והוא שואל על מה עשה ה' ככה, ומה חרי האף הגדול הזה. לא פעם, הסובבים אותו יכולים להצביע בקלות על מעשים לא ראויים שעשה, ולפקוח את עיניו, שעליו לתקן את מעשיו לפני שהוא בא בטרוניא כלפי מעלה.
וכבר אמר הכתוב (משלי יט ג) "איולת אדם תסלף דרכו – ועל ה' יזעף לבו'. אדם עושה לעצמו צרות והוא בא בטרוניא לקב"ה רח"ל.
נשאלת השאלה: האם נכון וראוי לומר לאותו אדם שיפקח את עיניו ויראה כיצד שגה במעשיו, על מנת שישוב בתשובה, או שלא יהיה נכון לנסות ולנהל חשבונות שמים, וצריך להסתפק בהבעת אמפתיה ותמיכה באדם בשעת צרתו, ולתת לו לעשות לבד את חשבון הנפש שלו?
תשובה: הדבר תלוי באופן מוחלט במצבו הנפשי והבריאותי של האדם, ובשאלה האם יהיה זה בגדר 'דבר הנשמע' או שחלילה לא.
בספר הקדוש 'פלא יועץ', בערך 'חולה' הוא כותב על כך ומזהיר שצריכים אדם גדול שיכריע אם ראוי לומר זאת, ולהעריך אם תהיה בכך תועלת או שחלילה הדבר רק יגרום לנזק ולעוגמת נפש מרובה.
ולמעשה ראינו בגמרא שרב הונא החמיצו לו חביות היין והפכו לחומץ, ובאו חכמים לנחם אותו ואמרו 'לעיין מר במיליה', שיבדוק היכן שגה, אמר להם רב הונא, מה, אתם חושדים בי שמעשי אינם כראוי? והם השיבו לו, וכי אתה חושד חס ושלום בקב"ה שהעניש אותך בלי משפט צדק? ואכן הוכיחו אותו בעניין התשלום לאריס שהיה גונב ממנו ורב הונא קיבל את דבריהם ושילם לאריס מלוא שכרו למרות שגזל ממנו, ואכן התייקר החומץ ונמכר במחיר של יין כך שלא היה לו שום נזק.
ובדידי הווא עובדא! ביהודי עשיר תושב חו"ל, שביקש ממני להביא אותו למרן שר התורה כדי להתברך מפיו. הוא רצה להיכנס דווקא ביום מסוים, כי באותו יום הוא היה אמור לנהל מו"מ אינטנסיבי על מכירת חברה כלשהי, והוא קיווה להרוויח באותה עסקה לא פחות מ-800 מיליון דולרים.
בסייעתא דשמיא זכיתי להיות שליח טוב והצלחתי לארגן לו את הפגישה המדוברת עם מרן שר התורה זצ"ל ביום המדובר.
הגענו מיד אחרי תפילת ותיקין, מרן שר התורה היה בשמחה מיוחדת באותו יום, הוא היה ממש במצב של בדיחות הדעת, צחק ושמח מאוד, וכשהיהודי הזה הציג את בקשתו להתברך מפי מרן שיזכה בהצלחה בעסקיו ויוכל להרוויח את הסכום שציפה, בירך אותו מרן זצ"ל בפה מלא שיזכה להצלחה גדולה.
היהודי היה נרגש מאוד, הוא הרגיש ממש שהוא עומד להרוויח את מלוא הסכום שקיווה, לפי הברכה החמה שקיבל ממרן הגר"ח, ולפני שיצאנו הגיעה הרבנית בת שבע ע"ה, ותבעה את חלקה… היא שמעה את השיחה בחדר של מרן והסכומים המדוברים לא נעלמו מאוזניה. היא ניגשה ואמרה לאותו יהודי עשיר, "אני לא צריכה שמונה מאות מיליון דולר… יש לי פה כלה יתומה שאני מנסה לעזור לה לגייס כמה עשרות אלפי שקלים כדי שתוכל להתחתן בכבוד, אשמח אם תוכל להשתתף".
היהודי זרח כולו מאושר, ובנדיבות אופיינית למי שרק הרגע התברך כך על ידי מרן שר התורה. הוא אמר לרבנית, שאם תהיה לו הצלחה בסייעתא דשמיא בפגישה שתהיה היום, הוא ישלח נתינה מכובדת למען השאת הכלה היתומה.
משם הוא פנה למשא ומתן העסקי, וכעבור שעות אחדות התקשר אלי נרגש וסיפר לי שבשעה טובה נחתמה העסקה והוא זכה להצלחה מרובה, כמו שהבטיח מרן שר התורה…
"נו, קיבלת את כל ה-800 מיליון דולר שקיווית לקבל?", שאלתי בסקרנות והוא השיב לי בהתרגשות: "מה פתאום!!! קיבלתי הרבה יותר, סגרנו עסקה על סכום של מיליארד ו-200 מיליון דולרים… הרבה הרבה יותר ממה שחלמתי בחלומות הכי ורודים שלי… זה סכום לא הגיוני, רק בזכות הברכה של מרן שר התורה!!!".
התלבטתי אם לבקש ממנו באותו מעמד למלא את הבטחתו, או להמתין מעט, החלטתי להמתין קצת, והוא לא היה צריך שאזכיר לו, בתוך ימים אחדים הוא שלח מעטפה עם תרומה עבור הכלה היתומה שהרבנית קנייבסקי ביקשה עבורה.
אבל כשפתחתי את המעטפה חשכו עיני! הוא תרם סכום מעליב של אלפיים שקלים בלבד!!! נשכתי את שפתי באכזבה מרה ואפילו במעט כעס, אבל לא אמרתי מילה. אם הוא אין לו שכל, אני בוודאי לא יכול לעזור לו.
לא עברו ימים מרובים, והאיש הזה איבד את כל נכסיו והיה לפושט רגל חסר כל! כשפגשתי אותו, הוא אמר לי: "אי אפשר להבין דרכי שמים. הרי השתמשתי בכסף בחכמה, נתתי כל כך הרבה צדקה, זה לא מגיע לי לאבד את הכל, אבל מה אני אגיד, אפשר להתווכח עם הקב"ה?"
התלבטתי מאוד אם לפתוח את עיניו ולהזכיר לו את הסכום המעליב שהוא שלח לרבנית קנייבסקי רגע אחרי שבעלה 'סידר' לו מיליארד ומאתיים מיליון דולרים, אבל הרגשתי שהוא נמצא בכזה שפל המצב, שהדברים שלי רק יהיו כמלח על הפצעים שלו, והעדפתי לנשוך גם הפעם את שפתי ולהמשיך לשתוק.