-
בעבר התבקשתי על ידי ראשי ישיבה לצעירים באלעד, למסור סדרת 'ועדים', לבחורי ישיבתם העולים לישיבות הגדולות. הכנתי נושאים, כמו המטרות המרכזיות של בן ישיבה בישיבה הגדולה, הסבר על סדרי העיון והבקיאות, מבנה השיעור, סדר מוסר, סדרי שישי- שבת, תפילה בישיבה, חיי פנימיה וחיי חברה בישיבה, תחרות ולחצים חברתיים, הקשר עם הבית והגעגועים הביתה ועוד מגוון נושאים שבחור העולה לישיבה הגדולה, צריך להתכונן לקראתם.
היו חסרים לי משפטי פתיחה. "יש לך רעיון כיצד לפתוח את ה'ועד' הראשון?", שאלתי את ידידי הרה"ג רבי משה פוריס שליט"א, והוא השיב שכן, יש לו רעיון נפלא. "נתקלתי בילד בן עשר, שאמר לחבירו בנחרצות, שאם הוא יזכה בהגרלה במליון שקל, הוא יקנה בכל הכסף סוכריות ומסטיקים. רק סוכריות ומסטיקים"…
"מדוע ילדים קטנים אינם מחזיקים כסף? משום שהם אינם יודעים כיצד להשתמש בו. חוש האחריות שלהם אינו מפותח דיו ולכן לא מאפשרים להם להיות אחראיים על דברים שהם אינם יודעים כיצד להשתמש בהם בצורה מושכלת", הסביר הרב פוריס. "בחיידר, כשילד צריך לצאת לשירותים באמצע השיעור, עליו להצביע ולבקש רשות מהמחנך. בישיבה הקטנה, יכול כל בחור לצאת באמצע השיעור ואילו בישיבה הגדולה, יש לו כבר כר פעולה נרחב הרבה יותר. הוא מחליט מה לעשות ברוב שעותיו, בדרך כלל לא מעירים לו על כל איחור וחיסור. מדוע? משום שילד הוא חסר אחריות ובגרות אישית. לכן צריכים לומר לו מה לעשות בכל רגע. אך ככל שהאדם מתבגר, כך גדלה אחריותו האישית. לא עוקבים על כל צעד שלו, לא אומרים לו מה לעשות בכל רגע נתון, דווקא בגלל שסומכים על בשלותו הנפשית ועל כך שכעת הוא הוא האחראי למעשיו. ככל שאתה גדל יותר, כך מוסרים בידך את האחריות על הדבר החשוב ביותר בשבילך, מוסרים לך את עצמך"…
במוצאי שבת חזון התשע"ז התקיימה בירושלים עצרת לבני הישיבות. אחד הדוברים בעצרת היה מו"ר מרן הגאון רבי משה יהודה שלזינגר שליט"א, ראש ישיבת קול תורה. ראש הישיבה שליט"א, שכל תלמידיו יודעים שמילותיו ספורות ומדודות, נשא דברים במשך 3 דקות, בהם העביר מסר חד ונפלא.
ראש הישיבה שליט"א פתח במשל פשוט, שכל בן ישיבה מזדהה איתו: מה בין בחור בישיבה בהיותו בשנות ה"שיעורים", לבן ישיבה ב"קיבוץ"? מהי מטרת אותם שנים שאחרי שיעורי א-ג, בהם הבחור עולה ל"קיבוץ"? האם, חלילה, נועדו שנים אלו להקלה בעומס הלימודים, כשבחורי ה"קיבוץ" אינם שומעים שיעורים יומיים?
לא ולא. מטרת הזמן שאחרי שיעורי א-ג הוא לבחון את הבחור, להעניק לו אבחנה על רמתו האמיתית בלימוד, בהתמדה, ביראת שמים, בעבודת ה'.
בחור בשנות השיעורים מודרך יותר, מושגח יותר, מכוון יותר. בחור ב"קיבוץ" חי יותר לעצמו. לומד כפי רמתו האמיתית. נוכח בשיעורים כפי שהוא באמת מסוגל. זה הזמן להוכיח לעצמו מהי רמת המשמעת העצמית שלו, היכן הוא באמת אוחז מבחינה אישית ותורנית.
וכאן עבר ראש הישיבה שליט"א לנמשל, וכך אמר: "ימי 'בין הזמנים' הם שעת הזדמנות לכל בחור באשר הוא. ימים אלו הם המבחן לאדם, לראות היכן אוחז הוא ברמתו הרוחנית, בהתמדה, בעיונה של תורה, בהנהגת המידות, בכיבוד הוריו ומוריו ובהליכה בדרכי התורה – בהם הוא הוגה בכל ימי אמצע ה'זמן'. 'בין הזמנים' אינה מחלה חלילה ולא תרופה. בין הזמנים הוא זמן של אבחנה. זמן של הכרה. זמן של האדם עצמו, להכיר יותר את עצמו, לדעת באלו נקודות עליו לעבוד על עצמו באמצע ה'זמן' הבא, כדי שב'בין הזמנים' הבא הוא יראה את עצמו באור טוב יותר"…
'בין הזמנים' הוא זמן בו אדם עושה לעצמו חשבון נפש אמיתי, לראות "מאין באת, ולאן אתה הולך". אולם, הכל בתנאי אחד, והוא שבימים אלו יזכור האדם את בוראו, ויחשוב גם על "לפני מי אתה נותן דין וחשבון" – לא לפני החברה, לא לפני המשגיח וראש הישיבה. לא לפני החברותא או השווער, כי אם "לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".
בימים אלו קיבלנו כלים להבין מתוכם כמה צריכים אנו להשקיע בימי קודש אלול. אחרי שראינו בדיוק כיצד אנו נראים בימים בהם איננו נמצאים במסגרת הרגילה, ואיננו מחוייבים לגדרים ולסייגים שהמסגרת מחייבת אותנו בהם.
-
בעבר נפשנו בחיפה, אצל מו"ח שליט"א. התפללתי שחרית בשטיבל חסידי, בו מתקיימים מנייני תפילה מסודרים ולאחר התפילה מתיישבים בני הקהילה, לוגמים כוס קפה בניחותא ועוסקים בתורה, לומדים גמרא בחשקת התורה. הרחוב החיפאי מתחת השטיבל שוקק מכוניות ונהגים אחוזי תזזית ואילו בשטיבל החסידי נעצר העולם שבחוץ, כאן מתפללים לאט ובמתינות ולומדים בנינוחות משכרת.
לאחר התפילה, כשגילגלתי את רצועות התפילין, הקשבתי לשיחתם המעניינת של שני אברכים צעירים, שדנו ביניהם היכן לצאת עם הילדים. האחד הסביר שדי לו בטיולים ובנסיעות הרגילות והמקובלות ואילו חברו הבהיר לו שהוא מחפש לילדיו "אטרקציות גדולות". "אני רוצה להעניק לילדים שלי את כל החוויות שלא קיבלתי בעצמי בתור ילד. טיולים ענקיים, טיסות בשמי הארץ, מסלולי ג'יפים, רכבל, לונה פארק, הכל…. למה לא? שיהנו!!". חברו חלק עליו בעוז, אך השיחה נגדעה, כשהשניים התיישבו ללמוד ואילו אני שבתי לדירתם של הורי רעייתי.
זאת גישה מעניינת, חשבתי לעצמי. יש לאותו אברך אלמוני רצון ואמצעים לשמח את ילדיו. הוא רוצה שהם יחוו את מלוא ההנאות והאטרקציות. כנראה הוא לא מסתפק במועט בחייו הפרטיים. אם כן, מדוע שילדיו יסתפקו במועט?
אך לא, זוהי גישה לא נכונה.
התורה הקדושה הגדירה את הנושא בארבע מילים. "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כט, יח). ככל שהאדם משביע את עצמו יותר בהבלי העולם וחוויותיו, כך נהיה הוא צמא יותר לתאוות ואטרקציות חדשות. כשהוא יגיע לאטרקציה הבאה, היא תשעמם אותו במהירות והוא יחפש את החוויה המסעירה הבאה. משפחה שהורגלה לצאת ב'בין הזמנים' לחוף הים וגן החיות, תהנה עד מאד מנסיעה חדשה לירושלים, לצפון או לדרום. משפחה שהורגלה לנסוע בכל שנה לצימר מפואר לשבוע, תפסיק להנות מ'סתם טיול של יום אחד'. "פעם אחת נכשלתי ולקחתי את משפחתי לחו"ל. מאז הם לא מוכנים לנסוע לסתם בית מלון בארץ", סיפר לי יהודי אחד בעוגמה.
"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א, יג). אם נרגיל את ילדינו לריגושים וחוויות גדולות מידי, הם ירצו יותר ויותר חוויות שכאלה, עד שנגיע למצב בו לא נוכל, או לא נרצה, לספק להם אותם. צריך לצאת, צריך לחוות ולראות, לשמוח עם הילדים ולהנעים להם את ימי הפגרה שלהם. אך נתאים את עולם המושגים של ילדינו לעולם המושגים בו נרצה שהם ובניהם ונכדיהם יידעו ויגדלו עליהם.
המקום היחיד בו רק הקב"ה ואתה יודעים עליו ונמצאים בו, גם בחדרי חדרים, הוא המחשבות שלך. זהו המקום בו אתה יכול לקדש שם שמים או לחלל שם שמים, בלי שאף אחד בעולם יודע עליו.