על כן בליל זה של תשעה באב יבכיון וילילון כל ישראל על השרפה אשר שרף ה', שהלא לא לאותו הזמן בלבד חרב בית המקדש, אלא בכל שנה ושנה שעדיין לא נבנה בית המקדש, הרי זה כאילו ונחרב מחדש. צא ולמד ממה שאמרו חז"ל (ירושלמי יומא ה.), שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, נמצאת אומר שבכל שנה ושנה נחשב הדבר כאילו ונחרב הבית זה עתה ממש.
אם כן יוצא אפוא, שגם האבלות על חורבן בית המקדש אינה אבלות על דבר ישן נושן שבמשך הזמן קהה ונחלש הכאב, אלא דומה הדבר כמי שמתו מוטל לפניו, שבאותה שעה הצער והיגון כואבים ויורדים עד דכדוכה של נפש. ועל זה אנו אומרים בתפילת מנחה של תשעה באב, "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון וירושלים", שאנו מבקשים נחמה על 'אבלי ירושלים' ועל 'אבלי ציון' בלשון הווה, כי הצער והיגון הוא דומה לאבלות על שבר שהושברנו אך זה עתה, והיאך לא נבכה.
מלבד זאת צרה נוספה על צרותינו, שהרי יחד עם החורבן הנורא ירדה מסך המבדיל שחוצצת ומבדלת ביננו לבין לאבינו שבשמיים, כדאיתא בחז"ל (ברכות לב:) "מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים", ואם אמרינן שבכל שנה ושנה כאילו נחרב שוב הבית, הרי שגם מחיצת הברזל הולכת ומתרחבת משנה לשנה, ועל דא וודאי קא בכינא.
הבכי על מי שנותר בחיים
סיפר הגאון רבי אלי' לופיאן זצוק"ל, כי מצאו פעם לרבו רבי נחום זאב מקעלם זצוק"ל, והיה בוכה תמרורים על גיסו רבי צבי הירש ברוידא שעלה והתעלה לעולם העליון, שאלו את רבי נחום זאב, ילמדנו רבינו, הרי אמרו חכמינו (פסחים נד:) שגזירה על המת שישתכח מן הלב, והלא רבי צבי הירש כבר הסתלק מהאי עלמא לפני עידן ועידנים, ואם כן למה זה אתה בוכה עתה.
פתח רבי נחום זאב את פיו במשל, הייתה עיר אחת שרוב תושביה היו עניים מרודים, אולם איש אחד היה באותו מקום שבחמלת ה' עליו זכה לעשות חיל בעסקיו עד שנעשה לעשיר מופלג, אך יחד עם זאת לא אטם לבו ודלתו כדרך העשירים שאינם יכולים להרגיש את צערם וצוקתם של העניים, אלא הוא פתח את שערי ביתו לרווחה והיו כל אנשי העיר מסבים על שולחנו, ועוד היה מוסיף לכל אחד ואחד מתת יד הגונה שעזרה להם לכלכל את בני ביתם ברווח, כך היה הדבר נוהג שנים הרבה עד שההרגל נעשה לטבע וכמעט ושכחו העניים את טעם המחסור והדלות.
שנה רודפת שנה, העשיר הולך וזקן ומגיע לשיבה טובה, עד שלסוף נאסף אל עמיו והלך בדרך כל הארץ. אין לתאר את גדול השבר שפקד את בני העיר לשמע הבשורה הנוראה, הם הכירו בטובתו וחסדו של מטיבם העשיר, הם ספדו עליו וקוננו כפי הראוי לכבודו, כולם העלו על נס את פעלו הגדול אשר עשה למענם כשהציל אותם מחרפת רעב ממש.
אולם ככל שחלף הזמן לא שכך ולא שקט כאבם כלל וכלל, להיפך, רק הלך והתגבר, ככל שהתרחקו מן התקופה שבו הסתלק העשיר מן העולם, נעשה מצבם הולך וקשה, שאם בתחילה עדיין נשאר להם מעט ממון שנתן להם העשיר ביד רחבה, הרי שבמשך הזמן נצטמקו הדמים ונעשו הלוך וחסור, כעבור תקופה מסוימת החמיר מצבם כל כך, עד שהגיעו לפת לחם ממש ואין מי שיושיע בידם.
פשוט הדבר, שעד כמה שהיו מצטערים אנשי העיר בשעה שהשיב העשיר את נשמתו ליוצרו, הרי שלאחר זמן, כשהרגישו ביותר את עומק המחסור והדלות, הלך בכיים והתעצם כמעיין המתגבר ולא היה מי שיוכל לנחם אותם, ובכל עת שהיו מעלים את זכרו היו עיניהם נשטפים בנחלי דמעות כמים בלא שיוכלו לתת מעצור.
סיים רבי נחום זאב את משלו ויאמר, אין אני בוכה על מורי ורבי צבי הירש זצ"ל, שהלא הוא עלה ונתעלה לגנזי מרומים בעולם העליון, מקום שהצדיקים יושבים שם ועטרותיהם בראשם ונהנים מזיו השכינה, אבל בוכה אני ומתאבל על נפש עצמי שנשאר לחיות בהאי עלמא, שאין לי עתה מי שיורה דעה ומי שיבין שמועה, וכל מה שגזרו חז"ל שישתכח מן הלב הוא רק על המת, אבל על החי לא גזרו שישתכח, ואיך לא אבכה על עצמי.
***
סיפר הרה"ג רבי זאב צצי'ק זצ"ל, מנקיי הדעת שבירושלים בדור שלפנינו, על הגאון הצדיק רבי בן ציון בן הגה"צ רבי הערש מיכל שפירא זצוק"ל [הנקרא ר' בנציון ר' הערש – מעכל'ס]. שבצעירותו שאל פעם את אביו הצדיק הירושלמי בע"מ ספר "ציץ הקדש", בענין שמסופר על מרן החתם סופר זצוק"ל, שביום ערב תשעה באב היה כל העת הולך ובוכה מאין הפוגות, ודמעות רותחות נושרות מעיני קדשו ללא הרף, והיה ממלא את הכוס שלפניו בדמעות המלוחות הללו, ובהם טבל את פיתו בסעודה המפסקת. ושאל על כך רבי בן ציון את אביו, איך אפשר לבכות כל כך הרבה עד שיתמלא כדי קיתון של דמעות?
החל אביו הקדוש לנסות לתאר בפניו את עוצם החורבן הגדול והנורא, כדי שישיג מעט מן המדרגות הגבוהות והנוראות שהפסדנו וחסרנו מאז החורבן. הוא היטיב לתאר לו מעט משגב עבודת הקרבנות, והשפעתם העצומה בכל עולמות, והתיקון הגדול שבעליה לרגל, והנחת רוח העצומה שכל זה העלה לפני השי"ת. כך ישב האב הגדול עם בנו חביבו והאריך לתאר לפניו כיד ה' הטובה עליו בכל מה שאנו חסרים כעת בגלות המר בעליונים ובתחתונים. עד שמרוב צער היו יושבים שני הצדיקים הללו האב עם הבן ובוכים מאין הפוגות, עד שמילאו בעצמם כוס של דמעות!
ונאים הדברים למי שמספרם, שגם הגה"צ רבי וועלוויל זצ"ל בעצמו היה בוכה מאוד על החורבן, ובכל ברכת המזון שביום חול רגיל, היה בוכה בדמעות בברכת "רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון וכו' ובנה ירושלים וכו'".
כאלו היו יהודים כשרים ונבונים, שחשו והרגישו היטב במוחש את החורבן! בית המקדש היה חסר להם!
וסיפר הרב ר' יוסף זוסמן זצ"ל, שנכנס פעם בימי בין המצרים אחר חצות לביתו של הגה"צ רבי בן ציון הנ"ל שבעיר העתיקה, ומצאהו יושב על הארץ ומתאונן על חורבן הבית בלא שום ספר לפניו, ולא היה אומר כלום בפיו. ושאלו ר' יוסף לייב לפשר הנהגה זו, מדוע אינו אומר איזה תיקון או קינה וכדומה, שנתקנו במיוחד לכך.
השיבו רבי בן ציון, שב"שער הכוונות" לרבינו האר"י ז"ל מובא שיישב כל אדם בכל יום מן הימים הללו בבכייה ואבלות על החורבן, ולא מוזכר שם לומר אז איזה תיקון, ומשמעות הכוונה שיישבו על הארץ ויבכו בכייה של ממש!
תמה ר' יוסף לייב ושאל: וכי איך ניתן כך לשבת ולבכות חצי שעה בכל יום, מבלי לומר מאומה? הרים רבי בן ציון את שני עיניו הק' והביט אל ר' יוסף לייב בתמיהה חוזרת, באומרו: בעוד הנך שואל ממני איך שייך לבכות, הרי אני תמה איך שייך שלא לבכות מגדול הצער והיגון, כאשר מסתכלים ורואים כאן לנגד עיננו את מקום המקדש שומם בחורבנו?!
***
סיפר לי דודי הרה"ח המפו' מוהר"ר אהרן קרול זצ"ל.
בצעירותו, כאשר ארי עלה מבבל, ה"ה האדמו"ר הזקן בעל 'אמרי אמת' מגור זצוק"ל, לאחר שניצול מתוך התופת הנורא של זוועות השואה ועלה לגור בירושלים עיה"ק, התלווה אליו פעם ר' אהרן בדרכו אל הכותל המערבי, מקום שלא זזה שכינה משם מעולם. (שמו"ר ב, ב).
הם הגיעו עד 'שער יפו', ומשם פנימה היה עליהם לרדת בדרכם עשרות מדרגות! ובהיות הרבי הקדוש בעת זקנותו המופלגת חלוש ותשוש כנודע, לא היה באפשרותו לרדת את כל גרם המדרגות בכוחות עצמו, ונצרכו המשמשים בקודש להורידו עם הכיסא עד סוף המדרגות.
זכה ר' אהרן והיה באותה עת בין המלווים המשמשים במחזיקים בכנפות הכיסא, ונשא את הצדיק כל אותם מדרגות רבות, תוך כדי התקדמות מהירה כנוסח גור… – היה זה יום קיץ חם ולוהט, והמדרגות אף הם היו רבות ומסובכות, כך שכל עבודת הקודש הזו היתה כרוכה במאמץ רב!
כאשר הגיעו סוף סוף אל מקום המקדש, קיוו המשמשים שעתה יוכלו לפוש קמעא מעמל טורח דרכם הקשה, כאשר לבטח יתרפק הרבי על אבני הכותל בתפילותיו הזכות, כי היה ליבו הומה תמיד ונכסף אל מקום המקדש! ובנתיים יוכלו הם לצבור מעט כוחות בשביל דרך חזור המצפה להם, כדי להעלות את כל גרם המדרגות כולם…
ברם מהר מאוד נכזבה תוחלתם, כאשר תיכף עם הגעתם אל מול שריד בית מקדשינו, נתן האדמו"ר את האות שרצון קדשו לחזור תיכף ומיד בחזרה, משם שלא היה יכול לסבול את גודל הצער וכאב החורבן, וצער השכינתא קדישתא בגלותא!
המלווים בקושי הספיקו לגמור קאפיטל תהילים אחד, וכבר נתנו לדרכם חזור, לשוב לעבודת משא הקודש…
כמה רחוקים אנחנו ממדרגה כזאת! אנו יוצאים ונכנסים בעיר ציון וירושלים כבני בית, ואין נותנים אל לב כי המקום שאנו עומדים עליו אדמת קודש הוא! מקום בו איווה השם יתברך למושב לו, ועתה יושבת ציון ומתגוללת בעפר קרנה על בעל נעוריה, באו זדים ויחללוה, ולגיונות ויבלעוה, ושכינת עוזנו מר צועקת ומצטערת בגלותה. ומה מאוד יתפלץ הלב ותזדעזע הנפש, אל מול המחזה הנורא של 'עיר האלוקים המושפלת עד שאול תחתיה', ושל מקום המקדש השומם והחרב!
ועיקר שבירת הלב היא על גלות הנפש ברוחנית בשכינתא בגלותא, כמו שכתב הפרי מגדים (או"ח אשל אברהם, סי תקס"א ס"ק א) שעיקר הבכי על "עיר האלוקים" שמושפלת, הינו האלוקות והרוחניות. וזל"ק: "ושמעתי מאדוני אבי הרב ז"ל, שאמר כמדומה בשם החסיד ר' גרשון קוטבר ז"ל, שבא לירושלים וראה בשלוותה, עמים יושבים בה, ובכה ואמר שזה שאומרים (פזמון ה' ה'): 'בראותי כל עיר' [ירושלים של מטה] על תילה בנויה, ועיר האלוקים מושפלת" – ירושלים של מעלה וכו', שם ניכר החורבן ודוממים כו'
עכל"ק.
(מתוך טיב הקהילה דברים פג)