מאת: הרב משה מיכאל צורן
בתקופה הקשה העוברת עלינו אפשר למצוא נוחם ותקווה גם ממילותיו של פסוק אחר, המוכיחות גם הן את מידותיו הרחימאיות של הקדוש ברוך הוא.
הפסוק נמצא בספר ישעיה (מ"ט ט"ו): 'התשכח אשה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בן בטנה? גם אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך'. הת"ח שכותב לנו את השורות דלהלן, אומר ש'עד מהרה הבנתי שמדובר באחד השערים הפנימיים ביותר של עולם הנחמה. ואנכי לא אשכחך. איזו הבטחה! איזו הבטחה המתנגדת לכל נטיה של יאוש, בחייו של היהודי'.
במחשכי הגלות מכרסמת הרגשה באומה היהודית, כאילו היא עזובה ושכוחה, חלילה. הנביא מבטא כאן את כאבה של כנסת ישראל לאורך גלותה, מתוך גזירות ויסורי-ריחוק, גלגולים וטלטולים. 'ותאמר ציון עזבני ה', וה' שכחני'.
וכאן באה התשובה ממרום, ועוטפת אותנו באדרת של חסד ורחמים, מתוך תמיהה עזה על תחושת החידלון הזו. איך עולֶה על דעתֵּךְ, כנסת ישראל, מחשבה כזו? האם אני אשכח אותך פעם? התשכח אשה עולה וכו'.
האִם מסוגלת אמא לשכוח את תינוקה? ואף אם יארע פעם כן, חלילה, אני לא אשכח אותך, בתי היקרה, לעולם. רחמי אבינו שבשמים, הרחמן הגדול, עצומים הם בהרבה מֵרַחֲמֵי האם על מחמל-נפשה. תמיד, תמיד, השגחתו חופפת עלינו, על אף שנסיבות הזמן מסתירים זאת, לפעמים.
'הן על כפים חקותיך'! אם חקק אדם ציור על כף ידו, הרי החקיקה הזו תעמוד לפניו תמיד. אי-אפשר שלא לראותה בכל עת ובכל שעה. גם אני, אומר השי"ת, חקקתי אותך על כף ידי. ולכן אני רואה וזוכר אוֹתָךְ תמיד, כמו ציור על כף היד. בתי היקרה, אַתְּ חקוקה לפניי בחותם של 'זִכְרוֹ לנצח'.
ואנכי לא אשכחך!
תהיה הבטחה זו מקננת בלבבנו תמיד! ואז יתרוממו הניגון והשמחה מעל למציאות העגומה-לכאורה. הגעגועים לא-ל עליון יתגברו ויתחזקו – אם נאמין ונדע שהשי"ת לא שכח אותנו, ולא ישכח לעולם.
וכאשר יגיע תורָן של דמעות-השמחה, נזכור את מי שמעולם לא שכח אותנו, ונודה לו על כל מה שעשה אתנו. מלך מאזין שוועה, לעמו מחיש ישועה, נורא וקדוש!
גם אם האב והאם התייאשו כבר מהילד…
בדומה להבטחת ה'לא אשכחך' מצאנו גם את הפסוק בפרק 'לדוד ה' אורי וישעי' האומר 'כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני'.
לא צריך להיות בעל-המחשה גדול מדי, כדי לתאר את המקרה שאבא ואמא מחליטים לעזוב את הילד שלהם. הרי ברור שמדובר בילד סורר ומורה, שאינו מוכן ללכת בדרכי החינוך שהיקנו לו ההורים, והגיע ממש עד שאול תחתית.
ברור כשמש שאם הילד לא היה מגיע עד הדיוטא התחתונה ביותר, ההורים לא היו עוזבים אותו! ואם הם החליטו לעזבו, סימן שגם הם התייאשו לגמרי מילדם זה, ולדעתם אין כבר מה לעשות איתו.
ולמרות הכל, "וה' יאספני"! השם יתברך, המרחם הגדול, מוכן לאסוף גם את הילד הזה, ולהביאו תחת כנפיו, ולתת לו עוד ועוד אפשרויות לחזור בתשובה שלימה.
היש רחמים גדולים מאלו? היש אב-רחמן גדול מזה?
שתי הברירות העומדות בפני השי"ת…
דוגמא נוספת, מופלאה מאין כמותה, לאהבה העצומה שרוחש השם יתברך לעמו, שמענו מהגאון רבי יהודא סילמן שליט"א, בדרשתו ביום תשעה באב תשפ"א, המוסבת על אגדות החורבן במסכת גיטין.
הגמרא (גיטין, נ"ו ב') מספרת שטיטוס עשה עבירה נוראה בתוך בית קדשי הקדשים, 'והציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו' וכו'.
כלומר, שהקב"ה עשה נס מיוחד כדי שהדם יבצבץ מבין הפרוכת, ואז טיטוס חשב שהצליח 'להרוג את עצמו', דהיינו את ה… בעצמו, כביכול.
וקשה, לשם מה היה נצרך השי"ת לעשות נס באירוע שכזה? למי ולְמה זה עוזר? התוספות בד"ה 'ונעשה נס והיה דם יוצא' הרגישו בשאלה, ואמרו 'להודיע דקשה לפני המקום חורבן בית המקדש'.
דהיינו, כיון שרצה השי"ת להודיע לבניו-אהוביו שהוא משתתף עמהם בצער החורבן, והטרגדיה הנוראה קָשָׁה גם לו, לכן עשה את הנס הזה עם הדם שבצבץ, כדי לרמוז להם על כך, ולהודיע שהוא נמצא יחד עמהם בצרה.
אבל עדיין קשה, הרי הדבר גרם לחילול השם נורא! שכן הטפשים היו עלולים לחשוב שכביכול הצליח 'להרוג את עצמו'! וכי ההשתתפות בצערם של ישראל, וכדי להוכיח שקשה לפני המקום חורבן בית המקדש, שווה לגרום לחילול-השם איום כל-כך?!
נמצאנו למדים מכאן, שכאשר עומדות לפני השי"ת שתי ברירות; האחת, לעודד את עם ישראל, ולתמוך בהם בצאתם לגלות, על ידי שהוא מוכיח להם שהחורבן קשה לו, ומצד שני – לגרום לחילול השם נורא מאין כמותו, בוחר אבינו-שבשמים באפשרות הראשונה, גם אם יסב הדבר באופן ישיר חילול-השם בקנה-מידה עולמי!
והנה לנו ראיה מובהקת על אהבת השי"ת לעמו, עד כדי כך שהוא בוחר לחזק ולאושש את בניו הגולים – על-חשבון חילול שמו הגדול!
כששמע מרן הגר"ח קניבסקי את הדברים, בכה ובכה…
כאשר מזכירים את החורבן, אי אפשר שלא לספר את שסיפר לנו ת"ח גדול, הלומד ב'נחלת משה', שהיה אצל מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל והראה לו קטע המובא בספר 'מציון מכלל יופי' של הגר"א נבנצאל רבו של הרובע היהודי בירושלים.
הגר"ח קרא מה שכתוב שם, ולפתע החל להשתעל חזק מאוד. לא ידעתי מה קרה למרן, מספר הת"ח, אך כשהתבוננתי בפניו ראיתי שזה לא שיעול אלא בכי חזק… מי שמכיר את הגר"ח, יודע שכאשר הוא בוכה כל גופו מזדעזע!
וכך מובא שם: "יש בנותן טעם להביא מה ששמעתי מאדמו"ר הגרשז"א זצללה"ה, שסיפר בשם איש מהימן מארץ הונגריה, שבשלושת השבועות היו מתאספים במקומו לישב על הארץ, ולקונן על שריפת האולם והבירה. והיתה הזעקה והבכייה של המון העם עולה עד לרקיע. ואמר האיש המהימן הנ"ל, שגודל הבכי היה באופן כזה שהרגשתו היתה שאין הוא יודע אם כשנחרב הבית היו בכיות העם אשר ראו לעיניהם החורבן, כמו הבכי אשר בכו המון העם במקומו בשלושת השבועות" – – –
זכורני את ההלם שאחז בי בעת שראיתי את מרן הגר"ח בוכה ובוכה ללא הפוגה, וגם הרה"ג רבי ישעי' אפשטיין שהיה נוכח במקום אמר שאינו זוכר בכי כזה של הגר"ח.
שאלתי את מרן שליט"א (זצ"ל) האם כדאי לפרסם את הדברים, כי אולי הדור לא שייך בזה בכלל, ואמר לי:
לְפַרְסֵם!
(מתוך הספר 'לקיים' על פי ספר המצוות הקצר של הח"ח, בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן)