מנוחת השבת לא נועדה עבור האדם, שיוכל לנוח מעמל מלאכת ששת הימים, והראיה, שהרי התורה ציותה על מנוחת כולם – "אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך" (שמות ב, ט), ואם ענין המנוחה היה לנוח מעמל ששת הימים, איך יתכן שהאדון והעבד והבהמה – לכולם יהיה אותו יום מנוחה, הרי זו סתירה מיניה וביה, שאם האדון צריך לנוח, על כרחך שצריך את עבדו ואת בהמתו לשמשו.
הגע עצמך, הגיעו ימי החופש ואדם רוצה לנסוע לבית מלון כדי לנוח מעמל כל השנה. כאשר הוא מגיע למלון – אומרים לו לסדר לעצמו את האוכל, לנקות את החדר וכו', מפני שכל הפועלים נמצאים בחופשה. וכשרואים אותו עומד ותמה על כך, אומרים לו: וכי רק אתה צריך חופש, גם הם צריכים חופש!… והוא עונה – שיקחו חופש ככל אוות נפשם, אבל לא באותו יום שאני לוקח חופש, אלא באותם הימים שאני עובד את מלאכתי.
אם כן, מה פשר קביעת אותו יום מנוחה לאדון ולעבד, ואף הבהמה שובתת באותו יום מכל מלאכה, ואם יש מרחק רב בין ביתו לבית הכנסת אינו יכול אף לרכב על בהמתו, אלא הולך ברגל – והיכן היא אותה מנוחה?
אלא ודאי שיום השבת אינו יום מנוחה שלנו כלל, אלא יום מנוחתו של הקב"ה, ה"שבת וינפש" הכתובים אצל שבת אינם בעיקרם מעמל המלאכה כלל וכלל, אלא מכל מציאות עולם הזה, שהעולם הופך להיות עולם של קדושה, לזה שווים העבד והבהמה והאדון, שכולם ברואים של הקב"ה, וכל מעשה בראשית מזומנים להשתתף במנוחה זו.
ראיה נוספת לכך שהשבת אינה כדי לנוח מעמל מלאכה, שהרי אדם הראשון נברא ביום השישי – ומיד באה שבת מנוחה, והרי לו לא היה כל צורך לנוח מאיזו מלאכה. הרי לנו, שהשבת במקורה לא היתה לצורך מנוחה מעמל יגיעת מלאכת העולם (ראיה זו שמעתי בשם ת"ח וצדיק ר' יצחק ליפשיץ זצ"ל נלב"ע בשנת תרצ"ו).
"מה קרה? למה המכולת סגורה?
ענין הברכה הטמונה ביום השבת מתבאר מדברי הזוהר הקדוש, המודפסים בסידורים בסדר ליל שבת:
"זכור את יום השבת לקדשו. רבי יצחק פתח ואמר: כתיב ויברך אלוקים את יום השביעי, וכתיב במן ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו. וכיון דלא משתכח בה מזוני, מה ברכתה אשתכח בה? וכו'… [איזו ברכה טמונה ביום השביעי אם אין בו מן, אלא כך שנינו כל הברכות שלמעלה ולמטה תלויות ביום השביעי ושנינו: מדוע לא נמצא מן ביום השביעי משום שזהו היום שממנו מתברכים כל ששת הימים וכל אחד מחלק את מזונות כל יום מאותה הברכה שמתברכים ביום השביעי]
ביאור הדברים על דרך הפשט הוא כך:
משל לאחד שבא למכולת ביום מן הימים, והמכולת סגורה. הוא שואל: "מה קרה? למה המכולת סגורה? אין אוכל?!
"לא", עונה החנווני, "עכשיו הגיע משלוח ענק מלא במצרכים של פסח, ואנו עסוקים בקבלת הסחורה וסידורה על גבי המדפים"
כלומר, חנות סגורה אינה מהוה בהכרח סימן לחוסר שפע או ברכה. יתכן ולהיפך, דווקא באותו רגע מתקבלים השפע והברכה, ולמחרת תהיה אפשרות לבוא לקחת את הדברים ולהנות מהם.
זוהי בפשטות כוונת דברי הזוהר הקדוש: הוקשה לו, כיון שבשבת אין מן, היכן הברכה? אולם האמת היא הפוכה: השבת היא הברכה, והכל מתמלא בשבת. אלא שכמובן, בשעה שדברים מתמלאים, לא לוקחים או קונים דברים. צריכים לחזור אחר כך, כדי לקבל את השפע. לכן, מכח שבת קודש יהיה לאדם לחם ביום ראשון, שני, שלישי וכו', אך כעת, בשבת קודש – "ממלאים את המדפים". שבת־קודש היא מקור השפע לכל ימות השבוע.
(מתוך הגדה של פסח תפארת שמשון)