"שמור את יום השבת לקדשו" (ה', י"ב)
סיפר רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל: פעם נקלעתי למוסד ציבורי מסוים, ששהו בו אנשים רבים. אחד האנשים שחגג באותו יום 'יום הולדת' הביא איתו בקבוק יין, כמה כוסיות ומגש עוגיות. הוא כיבד את הנוכחים מהעוגיות, ומזג להם מעט יין מן הבקבוק. כולם כמובן נענו לו, טעמו מן העוגיות, לגמו מן היין ואחלו לו 'לחיים'. אך היה שם גם יהודי חרדי, שבתואנות שונות ניסה להשתמט מלטעום מן היין.
היה שם יהודי אחד ששנה ופירש, וכשראה את האדם החרדי נמנע מלשתות את היין, פנה לנוכחים ואמר בהתרסה: "אל תאמינו לו! הוא מתחמק מלשתות את היין בגלל שההלכה אוסרת עליו! לפי ההלכה היהודית, אסור ליהודי לשתות מיינו של גוי. זה נקרא 'יין נסך'. אמנם כאן בעל היין הוא יהודי, אך אצל החרדים הוא נחשב כגוי. ואתם יודעים מדוע? משום שהוא מחלל שבת, ולשיטתם מי שמחלל שבת הריהו מומר לכל התורה כולה, ויינו יין נסך". ומכאן הוא עבר להתקפה שלוחת רסן על שומרי המצוות, ופער פיו על קודשי הדת היהודית: "דעו לכם, החרדים מתייחסים אלינו כאל גויים! לדידם, מי שנוסע בשבת הוא כמו גוי!"…
היהודי החרדי כבש פניו בקרקע בחוסר נעימות. הוא לא רצה לפגוע באיש שכיבד אותו בכוסית יין לכבוד יום ההולדת שלו, והצליח להשתמט ממנו בנימוס, והנה ההוא ששנה ופירש עורר מדנים, והסית כנגד הדת והדתיים.
רבי ראובן הבין שלא עת לחשות, והחליט להשיב לאותו אדם כאוולתו. הוא פנה לנוכחים ואמר: "תשמעו רבותי. אצלנו החרדים מקובל שכאשר בחור נהיה חתן, הוא קונה לכלה שעון זהב. החתן הולך לחנות שעונים, שם מציע לו המוכר מבחר שעונים לפי התקציב שלו. החתן סוקר את השעונים, ממשמש ובודק, ומתוך המבחר שהוצע לו, בוחר את השעון שמצא חן בעיניו.
"פעם נכנס חתן לחנות שעונים יוקרתית, ואמר למוכר שברצונו לקנות שעון זהב לכלתו. פרס המוכר לפניו מן המבחר הגדול שברשותו, אך הבחור דחה במחי יד את כל השעונים, ואמר למוכר: 'אני מחפש משהו ברמה אחרת לגמרי. לא שעון רגיל בחמש מאות דולר, אלא משהו מיוחד במחירים בסדרי גודל גדולים בהרבה'. נעץ בו המוכר זוג עיניים תמהות, אמר לו החתן: 'תשמע, אם היית יודע מי הכלה, אם היית יודע את ייחוסה, את מעלותיה – לא היית מתפלא'…
"הוציא המוכר מן הכספת שעון זהב נדיר ביופיו, ובזהירות רבה הציגו לפני החתן. אורו עיניו: 'את זה אני רוצה. מה מחירו?'
- "'חמשת אלפים דולר'.
- "'בסדר גמור. אני רוצה גם רצועת זהב תואמת!'…
"רכש החתן רצועת זהב בשווי אלף דולר. ארז המוכר את השעון באריזה יוקרתית. הוציא החתן מכיסו ששת אלפים דולר טבין ותקילין, העבירם למוכר ויצא מן החנות שמח וטוב לב.
"הגיע יום האירוסין. לאחר טקס קריאת התנאים ושבירת הצלחת, הגיעה השעה להעניק לכלה את המתנה היקרה. בני המשפחה הצטופפו סביב החתן והכלה כדי לצפות במעמד המיוחד. הצלם תפס זווית צילום נוחה, שלא יחמיץ את הרגע הגדול. החתן לפת בידיו את האריזה היוקרתית, ידיו רעדו מהתרגשות. ניכר עליו שהוא מבקש להפתיע את כלתו. היא בוודאי מצפה לשעון זהב 'רגיל', והנה עוד מעט קט היא תוכה תדהמה. בעדינות ובזהירות הוא פותח את האריזה, מקלף שכבה ועוד שכבה. הנה, סוף סוף הגיע הרגע המיוחל. לאט לאט הוא פותח את הקופסא עצמה, והנה מתגלה לעיני הנוכחים שעון זהב מדהים ביופיו ונדיר במראהו, כזה המצוי בארמונות מלכים ורוזנים. בבת אחת פורצים כולם בשאגת התפעלות והשתאות. כשנרגעו הרוחות חיכו כולם לתגובתה של הכלה. והכלה – מיד כשראתה את השעון, עיוותה את פרצופה בהבעה של גועל ואמרה לחתן בבוז: 'לא יכולת למצוא שעון יפה יותר?'…
"נעלב החתן עד עמקי נשמתו, ואמר בחמת זעם: 'כלה זו, לא רק שאינה ראויה לשעון יקר זה, אלא אין היא ראויה לי… אינני חפץ בכלה שמידותיה מגונות ומאוסות כל כך!'…
"אומר הקב"ה למשה רבנו: 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם' (שבת י, ב).
"אתם שומעים?", המשיך רבי ראובן בדבריו, "לאדם עני יש כספת בביתו, מה יש בה? בטח כמה שקלים שהצליח לחסוך מפיו. אבל כספתו של אדם עשיר, מכילה סכומי כסף גדולים, תכשיטי זהב ויהלומים. ואילו בארמונו של מלך – אין כספת, יש לו חדר שלם שבו אצורים אוצרותיו – כסף וזהב לרוב, אבנים טובות ומרגליות, תמונות נדירות וחפצי אומנות עתיקים שערכם לא ישוער. ואם כך, הגיעו בעצמכם, מה יש בבית גנזיו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אשר לו הכסף ולו הזהב שבכל העולם? בוודאי אצורים בבית גנזיו החפצים יקרי הערך שבתבל. ואם הקב"ה בא ואומר: 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי', יש אצלי ב'כספת' חפץ יקר ערך, ו'שבת' שמה, נתאר לעצמנו איזו 'מתנה טובה' היא זו… הלא אין לנו שום השגה והבנה בערך שלה, שהוא רם ונישא, גבוה מעל גבוה.
"והנה, את המתנה הטובה הזאת, שאין כמוה בכל העולם, מבקש הקדוש ברוך הוא בחסדו ובטובו הגדול ליתנה לישראל. ומדוע הוא מבקש ממשה 'לך והודיעם'? מדוע צריך ליידע אותם על נתינתה?
"היה פעם אדם עני מרוד, שבא אל בית הרב וביקש צדקה. הרב עצמו חי בדחקות ולא היו לו מטבעות כסף ליתנן לעני. אבל הרב חמל על העני הלבוש סחבות, ופשפש בביתו למצוא איזה חפץ יקר ליתנו לו. הלך לחדרו והוציא מקופסת התכשיטים של הרבנית את שרשרת הזהב שלה, ומסרה לעני במתנה.
"כששבה הרבנית לביתה וגילתה את דבר המעשה, פרצה בזעקה: 'אבוי, היכן שרשרת הזהב היקרה שקנית לי לפני שנים?'. אמר לה הרב: 'עני ביקר בביתנו ולא יכולתי להשיב פניו ריקם, על כן נתתי לו את שרשרת הזהב שלך. בוודאי אף את מסכימה לכך בכל לבך'. אמרה לו: 'יהי כך. אבל זו שרשרת יקרת ערך, שוויה יותר מאלף רובל!'.
"שמע הרב את ערכה ומחירה של השרשרת, עזב את ביתו ומיהר לדלוק אחר העני. ראו העוברים ושבים את הרב הנכבד רץ אחר אדם לא מוכר, ושרשרת זהב בידו, והיו בטוחים כי גנב הוא שגנב את השרשרת מבית הרב. תפסו את האיש והפליאו בו מכותיהם. קרא הרב: 'חדלו, אני הוא זה שנתתי את השרשרת במתנה לאיש זה!'. ואז פנה אל העני ואמר לו: 'כאשר נתתי לך את השרשרת, לא חשבתי שערכה רב כל כך. עכשיו נודע לי שהיא שווה אלף רובל! עלה חשש בלבי, שבהיותך חסר הבנה והשגה בעניינים שבממון, אינך יודע את ערכה האמתי של השרשרת, ואתה עלול לקנות בדמיה כמה פרוסות לחם, ולהותיר בידי החנווני שרשרת זהב תמורתן. על כן מיהרתי אליך כדי להודיעך את ערכה הרב של השרשרת, למען לא תמיר אותה בעד טובת הנאה מועטת וזעומה'…
"אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ו'שבת' שמה, אך חושש אני שישראל לא ידעו את מעלתה וערכה הרם, ויבואו לזלזל בה. על כן "לך והודיעם" – למען יכירו וידעו את ערכה הנשגב, ויוקירוה ויכבדוה כרום מעלתה וערכה. "לך והודיעם" – שלא יבזבזו את השבת על איזו הנאה עלובה של דבר מאכל, או שיחה של בטלה וקריאה בעיתונים וכדומה, אלא ידעו לשמרה כראוי לה".
וסיים רבי ראובן את דבריו: "אמרו לי אתם, יהודים יקרים, אם הקדוש ברוך הוא בא ואומר לישראל שיש לו 'מתנה טובה' – השבת – אשר אין כמוה בכל העולם, ובאהבתו אותם הוא נותנה לישראל במתנה, והנה בא אדם מישראל ומעווה פניו כנגדה, ואומר כי המתנה לא נראית בעיניו, והוא מעז לחללה ולבזותה בפרהסיה – האם אין הוא שפל שבשפלים? הלא הוא כגוי גמור, ואף גרוע הימנו, שהרי הגוי כלל לא נצטווה עליה!"…
(מתוך 'ומתוק האור' הגדה של פסח)