חינוך לאבלות על ירושלים אינו נעשה באמצעות מילים, כי אם – ככל חינוך אחר – על ידי דוגמא אישית. כשילד סופג בביתו תחושת אבלות אמיתית בימי בין המצרים, ותשעת הימים אינם ימים שיש 'לעבור' אותם, בדרך ל'בין הזמנים' – רגשות אלו ילוו אותו כל ימי חייו.
בספרה "הכל לאדון הכל" מספרת הרבנית שיין ע"ה על האבלות שהיתה נהוגה בביתו של אביה רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל בימים הללו:
'הטרגדיה של חורבן בית מקדשנו היתה חוויה קבועה, שחדרה אל כל פינה בביתנו במשך כל ימות השנה והשפיעה על מהלך חיינו. 'תשעת הימים' שלפני תשעה באב היו ימי אבל אמיתיים. אבא אסר עלינו לצאת למקום כלשהו או לערוך ביקורים. לאמיתו של דבר, גם לא עודד ביקורים בביתנו מצד ידידינו'.
'כתפיו של אבא שחו מרוב יגון. פניו כחשו. חורבן בית המקדש לא היה אירוע שחל אי אז בעבר, אלא פה ועכשיו. כשתשעה באב חלף נשמתי לרווחה, על אף שעברו עוד כמה ימים עד ששב בית הרמן להיות תוסס כרגיל'.
פרי חינוך זה ליווה אותה בכל השנים הבאות, כפי שהיא ממשיכה לספר:
כשהתכוננתי לבקר את אבא בקיץ תשכ"ג, ציפיתי בשקיקה לימים בהם אשהה אצל אחי נחום דוד ורעיתו, שהשתקעו בירושלים קיץ קודם לכן.
עידן מטוסי הסילון הגיע, וזמן הטיסה התקצר באופן משמעותי. שניים מילדי היו כבר נשואים, ועוד בן למד בישיבה מחוץ לעיר. קל היה לי יותר לעזוב.
שבועיים לפני נסיעתי צלצל הטלפון. היה זה סוכן הנסיעות שלי. 'גברת שיין, אני מצטער מאוד, אך הטיסה שהיתה אמורה לצאת לישראל ברביעי לאוגוסט (י"א מנחם אב) התבטלה זה עתה'.
'האם יש טיסה אחרת המיועדת לצאת בשבוע שלאחר תשעה באב?' שאלתי. מכיון שלמדתי, היה עלי לשוב לעבודה בתחילת חודש ספטמבר ולא יכולתי לדחות את נסיעתי.
'בדקתי אפשרות זו לפני שטלפנתי אליך, אך אין מקום בשום חברת תעופה למשך השבועות הבאים. מתוכננות אצלי מאה ושלש טיסות וזו היחידה שהתבטלה. עדין איני יודע את הסיבה לכך'.
'יש לי מקום אחד בטיסה שעוזבת שבוע מוקדם יותר, ביום ראשון עשרים ושמונה ביולי (ז' מנחם אב), אך עלייך לדעת שהיא יוצאת בלילה שלפני תשעה באב. על כל פנים, היא אמורה לנחות בלוד שעות אחדות לפני כניסת הצום'. הבטיחני סוכן הנסיעות.
'אינני מעונינת בטיסה זו, מר שניידר', אמרתי מיד.
'ובכן, במקרה זה, אחזיר לך את מאת הדולרים שנתת כדמי קדימה. תקבלי אותם בדואר. אקווה לעמוד לשרותך בפעם אחרת'.
משהנחתי את השפופרת השתדלתי לארגן את מחשבותיי הפזורות. הייתי להוטה לבקר שוב את אבא, ועתה נגוזה תקוותי. למזלי, כתבתי לנחום דוד לא לספר לאבא על ביקורי הצפוי, שכן רציתי להפתיעו.
קולו של סוכן הנסיעות המשיך להדהד באזני – 'יש לי מקום בטיסה העוזבת בלילה שלפני תשעה באב'.
במשך כל שנות ילדותי השריש בי אבא את הסכנה שבנסיעה בתשעת הימים. 'לא עת רצון היא לעם ישראל', היה אבא אומר תמיד.
זכורני, שבתחילת שנות החמישים הופל מטוס 'אל על' שנסע בתשעת הימים, בהכנסו לתחום האוירי של בולגריה. הוא התרסק ועימו נקטעו חיי נפשות רבות. אחדים מידידינו הקרובים מצאו את מותם הטרגי במטוס ביש-מזל זה.
כשחזר בעלי מהישיבה, שפכתי בפניו את מצוקת ליבי. למשך דקות ספורות שקע במחשבות, ולאחר מכן אמר לי: 'אינני יודע מה לומר לך, אך את נוסעת לקיים את המצוה הגדולה של כבוד אב. נאמר בתלמוד (פסחים ח ע"ב): 'שלוחי מצוה אינם נזוקים', כשאדם הולך לקיים מצוה, מגינים עליו משמים'.
נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם אבא בביקור הקודם. 'אבא, מה על אדם לעשות כשהשטן מנסה לעמוד בדרכו?' שאלתי אותו.
'רוחמה, עליך להבין שהשטן הוא שליחו של ה', ותפקידו הוא להעמיד את האדם בנסיון. כשאת מחליטה לקיים מצוה, היי נחושה בדעתך. אל תניחי למישהו או משהו לעמוד בדרכך מלקיימה. כשהשטן יהיה בטוח שאיתך לא יצליח, ילך עם מרכולתו למרעה ירוק יותר', יעץ לי אבא.
התהפכתי על משכבי באותו לילה. תשוקתי לראות את אבא מצד אחד, ומאידך, פחדי העמוק מנסיעה בתשעת הימים, בלבלו את חושי.
למחרת בשעת בוקר מוקדמת צלצלתי את סוכן הנסיעות שלי. 'מר שניידר, אם עדיין נותר בידך המקום לטיסה בעשרים ושמונה ליולי, אני מעוניינת בו'.
'המתיני דקה ואבדוק', נצמדתי אל שפופרת הטלפון.
'גב' שיין, בת מזל הינך, המקום עדין פנוי. ארשום אותך לטיסה זו. אגב, את דמי הקדימה עדיין לא שלחתי', אמר הסוכן בשמחה.
הנחתי את השפופרת על כנה, ואמרתי לשטן: 'לך עם מרכולתך למרעה ירוק יותר'.
*
הנה כי כן, על פי דעת תורה לא היה עליה להתחשב בתאריך הנסיעה במקרה כזה, אולם תחושת האבלות העמוקה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייה, מעידה על הקשר החזק לירושלים החרבה שנותרה בה, למרות עשרות השנים שחלפו מאז היותה ילדה קטנה בבית הוריה. קשר כזה, הוא שיגרום למתאבל על ירושלים לזכות ולראות בבנינה!
(ומתוק האור)