"ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (מתוך ההפטרה)
פירש רש"י (ישעיהו א, ג): "ישראל לא ידע – לא אבו לידע, ועמי לא נתן לב להתבונן".
הוי אומר, שהבעיה העיקרית שלנו היא חוסר התבוננות. ואם זו הבעיה בימים רגילים, על אחת כמה וכמה בימי בין המצרים.
הקושי מתחיל בכך שאין לנו מושג איך היה עם ישראל נראה בזמן שבית המקדש היה קיים. לא טעמנו מעודנו את הטעם הנפלא הזה, וממילא איננו יודעים די הצורך על מה להתאבל ועל מה לבכות. לכן חשוב מאוד שנקבל מושג על מה שהתרחש שלוש פעמים בשנה, כשכל עם ישראל על לראות ולהראות פני ה'.
כשעלו לבית המקדש בשלושת הרגלים, היה עליהם להתכונן לכך כראוי, לטהר את לבבותיהם, לצרף את נשמותיהם, ולנקות את ידיהם מכל חטא ועוון. הרי הם עמדו לראות את פני ה', ואיך אפשר לבוא אל המלך בלבוש שק, עם כל הלכלוך והזוהמה? הרי אי אפשר להתחבא מפניו, הרי אי אפשר להסתיר ממנו מאומה. הכל גלוי וידוע לפני ה', ואין נסתר מנגד עיניו, אפילו מחשבות אדם ותחבולותיו.
כך גרמה מצות העליה לרגל ליישר את העקמומיות שבליבות כל ישראל.
בבואה דבבואה של ענין זה מצאנו אצל החסידים שהיו באים להסתופף בצל קורתם של גדולי וצדיקי הדורות. לא היו להם פנים להיכנס אל הקודש פנימה עם כל הזוהמה וחולין שעליהם. "חכמת אדם תאיר פניו", וגם להפך… הם ידעו שהצדיק רואה עליהם בעיניו החודרות את מצבם הרוחני. על כן לפני שנכנסו לחדרו היו מזככים ומטהרים את נפשם. היו חסידים שהיו באים אל רבם כשכובעיהם מוטים לפנים, כדי שהאדמו"ר לא יתבונן במצחיהם, ויראה את עוונותיהם. מאידך היו חסידים שהיו באים אל רבם דווקא כשמצחיהם מגולים, כדי שיגלה את עוונותיהם, ויורה להם כיצד לתקנם.
בזוהר הקדוש מובא שעל מצחו של אדם רשומות כל עשרים ושתים האותיות. וכשאדם חוטא בחטא כלשהו אחת האותיות מחשיכה. בכתבי האר"י מובא שהאר"י הקדוש היה רואה את האותיות שעל מצחו של האדם, ויודע את חטאיו ופגמיו.
מסופר על אחד מתלמידיו של האר"י שבא לפני רבו אשר אמר לו כי הוא רואה עליו שיש לו פגם של גזל. נבהל התלמיד, הוא לא ידע מה פשר הדבר, הרי הוא נזהר מכל נדנוד ואבק של גזל. אבל אם רבו הקדוש מעיד עליו, בוודאי יש דברים בגו. מה עשה? הלך ופרסם בכל העיר צפת שאם יש למישהו איזו טענה ממונית עליו, ולו הפעוטה ביותר, שיואיל לבוא ולהשמיעה בפניו.
כעבור זמן באה לפניו אשה ואמרה לו: לפני זמן קנית אצלי דבר מה. נקבתי בסכום מסויים, אך עמדת על המיקח והורדת לי שתי פרוטות. אמנם הסכמתי להנחה, אך לא בלב שלם. עניה מרודה אני, ושתי פרוטות יקרות בעיני. אלמלא היית אדם חשוב לא הייתי מוותרת עליהן".
שילם התלמיד את שתי הפרוטות, ביקש ממנה מחילה, והלך אל האר"י הקדוש אשר הביט בו ואמר: "אתה זך ונקי".
במאמר מוסגר נביא כי רבינו יונה מבואר בספרו "שערי תשובה", שאדם כזה שהבריות מתביישות להפר את דברו, אל לו לבקש מהן שיעשו למענו טובה קטנה או גדולה, משום שלא נעים להן לסרב לבקשתו. ואם עבר וביקש הריהו בכלל האיסור: "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה, מו) רבינו יונה מוסיף ואומר שאל לו לבקש מאנשים "אפילו לחמם לו צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות כיכר לחם".
גם בדורות האחרונים היו בינינו אנשים גדולים שהיו בעלי כח ראיה מיוחד. אני זכיתי להסתופף בצילו של ה"חזון איש" זצ"ל במשך כעשר שנים, מגיל שש וחצי ועד גיל שש עשרה וחצי. לא פעם הייתי עד לכח הראיה המיוחד שלו. הוא היה קצר רואי ונזקק למשקפי ראיה, אבל כח הראיה הרוחני שלו ירד לשיתין. בכל פעם, לפני שנכנסתי לחדרו, היה לבי מתמלא יראה גדולה, יראת כבוד ויראת רוממות. לא היה שייך להיכנס אליו בלי הכנה מוקדמת של התעוררות ותשובה. לפעמים הייתי הולך לטבול במקווה, ורק אז הייתי נכנס אל חדרו. הדיבור עמו היה באימה וביראה, ברתת ובזיע ממש.
פעמיים בחיי נכנסתי אל ה"חזון איש" באופן פתאומי, בלי הכנה, ושמתי לב שהוא לא קיבל אותי כמו תמיד. הוא הסתכל עלי במשך זמן, הסתכל והסתכל. זה היה נראה לי כנצח ואז הוא שאל אותי: "ווער איז דאס? אריה. (מי זה? אריה?) לא הכרתי אותך"…
*
איך אעז להראות לפניו עם פנים שכאלו?
כעת נחזור לתיאור הזמן שבית המקדש היה קיים. הבה נתאר לעצמנו יהודי שפתח במחלוקת עם שכנו לבנין. המריבה התלהמה מיום ליום, וכל השכנים הצטרפו אליה, כשחלקם מצדדים בשכן האחד, וחלקם מצדדים בשכן השני. ההמשך התגלגל ככדור שלג. ריבים בין משפחות, ריבים בתוך המשפחה, ואפילו מקרה של גירושין, רחמנא ליצלן! כאשר בשדה קוצים התפשטה המריבה לבניינים הסמוכים, לרחובות הקרובים והרחוקים, עד שנגרם חורבן לעיר כולה.
והנה הגיע זמן הרגל. היהודי שפתח במריבה נדרש לעלות לרגל לבית המקדש. הוא לא יכול להתחמק מהחובה הזאת, ושאל את עצמו: "הרי הקב"ה יודע שאני גרמתי לכל האש הגדולה הזאת! איך אעז להראות לפניו עם פנים שכאלו? אין לי ברירה אלא לפייס את שכני ברבים, ולשכך את אש המחלוקת שבוערת בעיר במלוא עוזה!"
ועתה, לאחר שנאלץ היהודי לבקש את מחילת רעהו ברבים קבל עם ועדה, הוא יחשוב עשר פעמים לפני שימהרה להתלקח ולהתרגז ולפתוח במריבה חדשה. נמצא שהעליה לרגל עשתה שפשוף רציני למידות, וגרמה לחשבון נפש עמוק ואמיתי בלי לעגל פינות…
סיפורי השגחה מחדירים יראת שמים
מרן ה"חזון איש" זצ"ל אמר לאחי שכדי להחדיר בילדים יראת שמים, יש לספר להם סיפורי השגחה פרטית המחזקים את האמונה. והאמת היא שהחיים שלנו מלאים בסיפורים כגון אלו.
לפני כחמש-עשרה שניה נסעתי לאופקים למסור הרצאה. הנהג שהסיע אותי, יהודי בעל פאות ארוכות, סיפר לי בדרך את סיפורו האישי. בצעירותו הוא חטף בפתאומיות דום לב, ואושפז בטיפול נמרץ במצב קשה ביותר. הרופאים המליצו להוריו לנתח אותו כדי להציל את חייו.
"הניתוח אמנם יפגע בו, הוא יהיה משותק בפלג גופו התחתון, אך אין ברירה אחרת!"
אביו לא היה דתי, אך למרות זאת הוא החליט לנסוע לר' חיים גריינמן זצ"ל ולהוועץ בדעתו. במוצאי שבת הוא המתין מחוץ לביתו של רבי חיים. ולפנות בוקר, כשרבי חיים יצא לתפילת ותיקין, הוא ניגש אליו ושאל את שאלתו. רבי חיים הזהיר אותו שלא יאשר בשום אופן את ביצוע הניתוח, וברך אותו שבנו עוד ירוץ על שתי רגליו כאחד האדם.
האב חזר לבית החולים והודיע לרופאים כי הוא מסרב לחתום על כתב ההסכמה לניתוח. הרופאים הזדעזעו: "אתה משוגע לחלוטין! בלי ניתוח הבן שלך ימות!" אך האב לא התרגש מדבריהם, והודיע להם שהלך לשאול רב, וזו היתה התשובה שקיבל. לא חלף זמן רב, והבחור המשותק החל להניע את ידיו ורגליו. בתחילה התכחשו הרופאים לשיפור במצבו של החולה, וטענו שאלו תנועות לא רצוניות, אך תוך ימים ספורים התברר הנס לעיני כל. בסופו של דבר קם הבחור על רגליו והחל לרוץ כאחד האדם.
"למרות הנס הברור עדין לא חזרתי בתשובה", המשיך הנהג בסיפורו. "נסעתי לאמריקה ולארופה, ותוך זמן קצר הרווחתי שלוש מאות אלף דולר. את שישים אלף הדולרים האחרונים עשיתי בגרמניה, שם הצלחתי למכור שקית אורז בשישים אלף דולר. איך עושים דבר כזה? קניתי שקית אורז רגילה קשקשתי על כל גרגר אורז בטוש של יהלומנים, ומכרתי אותו כסגולה. מהמכירות הללו הרווחתי שישים אלף דולר! את ההתעסקות עם הגרמנים הארורים הביאה אותי לתהיה גדולה על משמעות האדם. ראיתי מולי אנשים בהמיים, ונחרדתי לאפשרות שגם אני אהיה כמותם. חקרתי ובדקתי את הדברים לעומקם, עד שזיכה אותי ה' יתברך לחזור בתשובה שלמה, ואחר כך למצוא את זיווגי – אשה יראה וכשרה".
בתום הנסיעה ביקשתי מהנהג את מספר הטלפון שלו ודרכינו נפרדו. קיוויתי לשמור איתו על קשר, ואלם לצערי אבד לי המספר. חלפו שתים עשרה שנה, ושוב הזדמנתי לאופקים למסירת הרצאה נוספת. הימים היו עשרת ימי תשובה, וביקשתי לעורר את הציבור. באותם ימים עבר רבי חיים גריינמן סבל נורא. הוא נפל ושבר את צלעותיו, וחווה יסורי תופת. במשך כל אותו זמן הוא היה יושב כפוף בכסא הגלגלים שלו, ובכוחות על-אנושיים ממשיך ללמוד, לענות לאנשים ולתפקד ככל יכולתו.
מרטיט היה לשמוע את תגובת רבי חיים על יסוריו. הוא נשא את עיניו למעלה ואמר: "רבונו של עולם, אני יודע שאתה אוהב אותי פי מיליון ממה שאני אוהב את עצמי, אני יודע שהכאב שלי כואב לך הרבה יותר מאשר הוא כואב לי. לשם מה אתה מוכן לסבול כאבים? משום שאתה רוצה שאעלה לשמים קצת יותר נקי. אם כן, כמה עלי להודות לך, בורא עולם על שאתה מוכן לסבול עבורי"…
רציתי להמחיש לאנשים מיהו רבי חיים גריינמן והחלטתי לספר את מעשה שסופר לי על ידי הנהג בעל הפאות ארוכות. בסיום ההרצאה ניגש אלי מארגן ההרצאה ואמר לי: "יש לי הפתעה עבורך, אני הוא אותו יהודי שסיפר לך את הסיפור לפני שתיים עשרה שנה. אני מוכרח לומר שדייקת בו מאוד, לא החסרת מילה ולא הוספת שום פרט"…
כזהו כוחם של גדולי עולם!
מסוד ה' ליראיו
סיפר לי יהודי שגר בשיכון הרבנים ברוממה, שבשנת תשל"ז, בהיותו בחור ישיבה, הוא סבל מדלקות בגבו. לאחר כל מיני נסיונות טיפול של הועילו במאומה, הוא הלך להתייעץ עם רופא מומחה, שקבע כי עלי ולעבור ניתוח בעמוד השידרה באופן דחוף ביותר שגובל בפיקוח נפש. הרופא המומחה הציע לבצע את הניתוח בעצמו באופן פרטי, תמורת סכום לא מבוטל של עשרת אלפים דולר!
הבחור שמע את הבשורה הקשה, והחליט לנסוע באופן מיידי לסטייפלר ולשטוח בפניו את הדברים, בשעה מאוחרת בלילה, הגיע הבחור לסטייפלר וחזר בפניו על דברי הרופא. "ניתוח דחוף, זה פיקוח נפש"…
הסטייפלר שמע את הדברים ואמר בנחרצות: "סע עכשיו בחזרה לירושלים ותאמר לרופא שאני אמרתי שהוא משקר, הניתוח לא דחוף ולא מדובר בפיקוח נפש! מה שכן דחוף הם עשרת אלפי הדולר שהוא צריך כדי לצאת עם אשתו לטיול בחוץ לארץ… את זה הוא רוצה לעשות על הגב שלך… אבל בכל מה שנוגע לניתוח, אפשר להמתין אפילו עוד חצי שנה"…
הבחור היה המום: "איך אמצא עכשיו רכב הנוסע לירושלים? וגם אם אמצא רכב, מן הסתם הרופא כבר לא ימצא בבית החולים. וגם אם אמצא אותו, איך אעז לומר לו דברים כה חריפים?!". אך הסטייפלר חרג מהרגלו ואמר לו. "וכי אין לך אמונת חכמים?!"
הבחור צעד לעבר תחנת המוניות, בתקווה למצוא מונית שנוסעת לירושלים. כשלפתע עצרה לידו מכונית. להפתעתו הרבה הציע לו הנהג טרמפ לירושלים… כשהגיעו לכניסה לעיר, שאל אותו הנהג להיכן הוא צריך להגיע. כאשר השיב הבחור כי פניו מועדות לבית החולים הדסה עין כרם, הגיב הנהג "כי מצוה צריך לעשות בשלמות", ולקח אות וברכבו עד פתח בית החולים.
הבחור נכנס פנימה ושאל את האחיות, האם הרופא עדין נמצא בבית החולים. להפתעתו הרבה נאמר לו : "למזלך הרב נאלץ הרופא לבצע ניתוח באופן דחוף, מיד כשיסיים את הניתוח תוכל לשוחח עמו!"
בשעה שלוש לפנות בוקר ,יצא הרופא מחדר ניתוח ונדהם לראות את הפציינט שלו יושב וממתין. "מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?!" שאל בפליאה.
הבחור אז אומץ וחזר באוזני הרופא על דברי הסטייפלר מילה במילה. הרופא ההמום טפח על ראשו וקרא: "אוי ואבוי לי! אוי ואבוי לי! חזור בבקשה לסטייפלר, ואמור לו כי אני מבטיח שלא אעשה זאת שוב. יותר לא אערב נגיעות אישיות באבחנותיי המקצועיות"…
ילדים ששומעים את הסיפורים הללו שוב ושוב, מפנימים את המסר וקולטים מהו כוחם של גדולי ישראל. את העובדות הללו עלינו להעביר לילדינו כדי לחנך אותם לאמונה תמימה, לאמונת חכמים ולהכרה בערך התורה. זוהי חובתו הבסיסית של כל אב הנלמדת מהציווי: "ושננתם לבניך".
(מתוך הספר 'אריה שאג')