גיטין דף נא
כיצד הביא הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד פרנסה לביתו?
שאני פרנסה
בעל בטחון גדול היה הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, ואף בתקופות בהן פרנסתו היתה בדוחק רב, לא שם מבטחו אלא בהקב"ה. כאשר לא יכול היה לשאת את צערם של אשתו ובני ביתו, היה נושא לבו לשמיים ולוחש תפילה: "ריבונו של עולם! אינני רוצה להתפלל שתזמין לי ממון, כי אינני חפץ במתנת חינם. לבקש שאמצא אבדה איני רוצה, כי ע"י כך יצטער אחד מבריותיך, שיאבד לו דבר מה. אלא כל תפילתי שתתן בליבה של אשתי מדת ביטחון בך יתברך, שתמציא לנו די צרכינו"…
ה' שמע את תפילתו של ר' חיים, וכל ימיה לא התאוננה הרבנית, על המחסור בפרנסה שהיה מנת חלקם. אך פעם אחת, כבר לא יכלה יותר לשאת את סבלם של ילדיה הקטנים, שרעבו ללחם, והיא לא יכולה למלאות את מבוקשם, ועל פעם זו סיפר שכנם של משפחת זוננפלד, הר"ר ישראל יעקב ברנשטיין זצ"ל:
יום אחד בשעות הצהריים, דפקה הרבנית על דלת ביתנו, וכשהעצבות ניכרה היטב מבין עיניה, ביקשה בביישנות שנשאיל לה ככר לחם לארוחת הצהריים. לא היתה זו בקשה רגילה, כי מעולם נהגה להשאיל מהשכנים דבר.
אחר שמילאתי את מבוקשה ומסרתי לה את כיכר הלחם, החלטתי שאעקוב אחרי הרבנית, אולי אזכה להבין מה יום מיומיים, מדוע חרגה הרבנית ממנהגה וביקשה מאתנו כיכר לחם, וגם מה פשרה של העצבות הגדולה שהורגשה על פניה.
כשנכנסתי לבית הרב והרבנית, ראיתי שהרב מסב ליד השולחן, מכונס אל תוך עצמו, וממתין, כנראה, לארוחת הצהריים. הרבנית הגישה לו את הלחם שזה עתה השיגה מאתנו, ואחרי שהרב טעם מפרוסת הלחם, אמרה לו הרבנית: "רציתי שגם אתה תרגיש את צערם של הילדים, כאשר אין לחם בבית ואין לי במה להשקיט את רעבונם", היא פרצה בבכי, והמשיכה לדבר אל הרב מנהמת ליבה הכואב: "גם את הלחם הזה שאתה אוכל, השאלתי מהשכן ר' ישראל יעקב"…
כשמוע הרב את דברי הרבנית, הזדרז לאכול שיעור, בירך ברכת המזון, ואמר כמדבר אל עצמו: "חשבתי שגם לה יש ביטחון כמוני, עתה שמתברר שלא כן, עלי לצאת ולחפש פרנסה", תוך כדי הדברים עטה ר' חיים את מעילו על כתפיו ויצא מהבית.
סקרנותי גברה – ממשיך השכן ר' ישראל יעקב ישראל לספר – כיצד יחפש ר' חיים פרנסה? החלטתי ללכת אחריו, ר' חיים הולך בסמטאות השכונה ואני בעקבותיו, נצמד אל הקיר לבל ירגיש בי. והנה אני רואה כי לפתע, מתכופף ר' חיים ומרים משהו מהרצפה. הזדרזתי תיכף לראות מהו הדבר שהרים, ולתדהמתי ראיתי שאלו היו שני נפוליון זהב. ברגע זה הרגיש בי ר' חיים, ואמר בשלוות נפש: "נו, אפשר כבר לחזור הביתה, יש לי כבר ב"ה פרנסה"…
(הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)