היה זה בתקופת שהותו של המשפיע הגה"ח רבי מנדל פוטפארס זצ"ל בערבות סיביר. לפני הימים הנוראים התקבצו להם קומץ יהודים במחנה, וניסו לדלות מזכרונם קטעים מהתפילות והפיוטים, כדי שיהיו מוכנים בידיהם לקראת התפילות בימים הנוראים.
תוך כדי שיחזור התפילות והפיוטים, הגיע ר' מנדל לפיוט הידוע "וכל מאמינים". הוא התרפק על המילים ועל הניגון אותו שרו על המילים האלו, חזר ושנה אותם כשהוא נותן שימת לב למשמעות הדברים. ואז עלה במוחו הרהור: האמנם? האם כל אותם בולשביקים, קומוניסטים, אתאיסטים, שמקיפים אותי כאן במחנה יום יום, שבחלקם הגדול הם לצערנו בני אברהם יצחק ויעקב – האם כל אלה מאמינים?
האם כל אלו שרומסים ברגל גאווה את כל הקדוש והיקר לעם ישראל, אלה שבזים לכל דבר שבקדושה, האם הם מאמינים שהוא ואין בלתו, ואין עוד מלבדו?
אולם ר' מנדל כחסיד אמיתי לא נותן להרהורים שכאלה להיכנס לליבו, והוא מיד דוחה אותם על הסף. אם במחזור מופיע 'וכל מאמינים…' הרי שזו האמת, ואולי בעיני בשר זה נראה אחרת, אך עדיין בוודאי כולם מאמינים.
חלפו ימים ספורים, באחד הלילות שלאחר יום כיפור, שוכב ר' מנדל על דרגשו בבקתה של האסירים. לפתע שם לב שברנש מסויים באחד הדרגשים מביט עליו במבט יוקד.
ר' מנדל החל לפחד, והיתה לו סיבה טובה לחשוש, משום שבמקום שכזה חיי אדם לא היו שווים הרבה, ומעשי רצח בין האסירים היה דבר שבשגרה. ר' מנדל חשב בליבו כי ברנש עצום הממדים הזה, יכול למלול בשתי ידיו פרעוש כמוהו… פניו המגושמות היו כפני שודד ורוצח.
בעודו מהרהר, לפתע ירד הברנש ממשכבו והחל להתקדם לכיוונו. ר' מנדל התמלא פחד וחלחלה, את אשר יגורתי ממנו – בא לי. הוא היה בטוח שעוד מעט יגיע חלילה קיצו. הברנש גדול הממדים התקדם עד שהגיע אל ר' מנדל, נעמד מולו ושאל בקול מחוספס: "אתה יהודי?"
ר' מנדל כשכל גופו רועד, השיב בלחש "כן".
לתדהמתו השיב לו אותו ברנש: "גם אני".
ר' מנדל כמעט נפל ממיטתו, וזאת מרוב התרגשות על מה ששמע. המילים נעתקו פיו, והברנש המשיך ואמר: "אתה יודע, אני צמתי ביום כיפור!… האמת לא ידעתי מתי יום כיפור, ואף לא חשבתי על זה, אך שבוע שעבר הצטרפתי לקבוצת עובדים, ובתוך כדי עבודה ראיתי כמה אסירים יהודים שקיבלו רשות לטייל בחצר למשך רבע שעה, וזאת תחת שמירה כבדה כשראשיהם כפופים כלפי מטה וידיהם שלובות מאחור, ולמרות הסיכון הגדול שמעתי את אחד מהם לוחש לחברו 'מחר יום הכיפורים'…
כששמעתי זאת נזכרתי ביום הקדוש, ואז אמרתי לעצמי: 'דווקא כאן במחנה המעצר אצום ביום כיפור. לצורך הענין עשיתי עצמי כחולה ולא הלכתי לעבודה, אף אחד לא חשד בי, משום שאני נראה כגוי גמור, וכך צמתי כשכל היום שכבתי על הדרגש".
הוא התנשם עמוקות והמשיך: "רציתי להתפלל אך לא זכרתי שום תפילה, כלום, לפתע נזכרתי באחת התפילות שסבתא שלי לימדה אותי כאשר הייתי קם בבוקר: מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך… וכך שכבתי כל היום במיטה, וחוזר אלפי פעמים על התפילה של סבתא".
ר' מנדל שמע את הסיפור, כולו נפעם. באותו הרגע נעלם אחרון ספקותיו. אם גם הטיפוס הזה שכל מראהו מעיד על ריחוק גמור מהאמונה – מאמין ומתעורר, על כורחך אתה רואה שאכן: "וכל מאמינים!"…
(הובא בגיליון 'כולנו יודעי שמך')