הילולת האור החיים הקדוש תשפ"א
יום חמשה עשר בתמוז הוא יומא דהילולא רבא של רבינו הקדוש אשר מפיו אנו חיים ולאורו אנו הולכים: האור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר בן רבי משה.
כבר מאות שנים ששלומי אמוני ישראל, יחד שבטי ישראל, עוסקים בתורתו הקדושה, וב"ה שזכינו שיש לנו חלק בהפצת דברי תורתו בסדרת הספרים אור החיים המבואר שזכינו להוציא לאור ובשאר ספרי רבינו שהדפסנו עם ביאורים ברוב פאר והדר, ובוודאי שתורתו מגן לנו היא מאירת עיננו והוא ימליץ טוב בעד כלל ישראל לדבר ישועה ורחמים.
*
כדרכנו נפתח בסיפור מעניין שהיה עם הגאון הקדוש רבי נחומקה מהורודנא, מי שהיה רבו המובהק של החפץ חיים.
רבי נחומקה מסר את נפשו למען מצות הצדקה. פעם אחת, בהיותו מבוגר וחלש מאוד מצא אותו עגלון אחד מבני העיר כשהוא שוכב על הרצפה ונאנח בקול.
זו הייתה שעת לילה, הרחוב היה חשוך ורבי נחומקה נאנח בקול עד שקולו נשמע לעגלון, שבהשגחה פרטית עבר שם עם העגלה שלו. התברר שרבי נחומקה הלך לאסוף כספי צדקה והוא התמוטט באמצע הדרך מרוב חולשה. העגלון כמובן לקח אותו לביתו, אבל לפני שהגיע לבית, ביקש רבי נחומקה לרדת.
התפלא העגלון ושאל אותו: לרדת? כאן? הרי אינכם גרים כאן? אמר לו רבי נחומקה לעגלון שהוא מרגיש כבר יותר טוב והוא רוצה להמשיך לאסוף כסף לצדקה עבור עניי העיר.
התפלא העגלון מאוד ושאל אותו: הרי השעה מאוחרת מאוד, הרי ברחובות יש חושך ואפילה, והרי אינכם מרגישים בטוב. האם לא עדיף שתסעו לביתכם. מדוע לכם לרדת?
השיב לו רבי נחומקה בשאלה: אם היית במצבי והיו מזמינים אותך עכשיו לנסיעה בתוך היער, היית מסכים? ענה העגלון: בוודאי! יש לי ברירה? הרי אני צריך לפרנס אשה וחמשה ילדים. אמר לו רבי נחומקה: זהו, בדיוק כך גם אצלי: לי ממתינים מאות נפשות של עניים, של אלמנות ויתומים. אין מי שיפרנס אותם.
לרבי נחומקה היה מנהג שמלבד מה שהתרים את תושבי העיר הורודנא. הוא גם היה מתרים את האורחים.
היכן? דרכו הייתה לבקר בבתי המלון, להסתובב בין החדרים, ולבקש מהאורחים לתרום בעין יפה לצרכי האורחים. פעם אחת דפק רבי נחומקה בדלת של אחד החדרים שבמלון. הוא ידע שבאותו חדר מתאכסן יהודי בעל משרה ממשלתית גבוהה מעיר הבירה פטרבורג, והוא ביקש להתרימו לצדקה חשובה.
מה שרבי נחומקה לא ידע, שבאותה שעה ישב בחדר חבר של אותו אורח מפטרבורג, זה היה יהודי עורך דין מבני העיר ששוחח עם האורח. רבי נחומקה דופק, והעורך דין פותח. משום מה העו"ד חשב שרבי נחומקה בא אליו, והיות והוא הבין את מטרתו, הוא תיכף פנה אליו בכעס: אין לי זמן אליך! כל טוב! וניסה לטרוק את הדלת.
אבל רבי נחומקה לא חשב ללכת, והוא החל לבקש בעדינות וברכות: אני לא אקח את זמנכם היקר, אני רק מבקש צדקה לעניי העיר, אבל העו"ד רק התרגז עוד יותר, וצעק עליו: אין לי זמן אליך, תסתלק מכאן! והוא טרק עליו את הדלת.
רבי נחומקה לא תבע עלבונו ולא דיבר עם איש על מה שהיה. עבר זמן והכל נשכח.
ויהי היום ואותו עו"ד הסתבך בעניין פלילי קשה. הוא עבר על החוק. כל הסימנים הראו שהוא יצא חייב בדינו. השלטונות לא נטו להקל בעונש על עבירות כאלה, בוודאי לא אצל יהודים. מה עושים? נזכר העו"ד שיש לו חבר בפטרבורג, איש שיש לו מהלכים בחלונות הגבוהים, אדם שמקושר עם הדרגים הבכירים, ואולי הוא יוכל לעזור לו, לתת לו עצה טובה ולהדריך אותו מה לעשות.
הוא לא היסס הרבה ונסע לפטרבורג. מהרכבת הוא ישר הלך אל ביתו של החבר. דרכי הנימוס באותם הימים היה שכל אדם שדפק על הדלת נתן לשומר הבית פתק להודיע מי הוא האיש שרוצה להתקבל לפגישה. השומר היה מכניס את זה לבעל הבית, והיה חוזר עם תשובה.
כך עשה גם אותו אדם, נתן פתק ובו כתב כי הנה הגיע לכאן החבר שלך מהורודנא, פלוני העורך דין, ואני רוצה להתייעץ איתך במשהו. חולפים שתי דקות והשומר חוזר ומודיע שהאדון עסוק מאוד ואין לו פנאי לראות את האורח.
העו"ד התפלא מאוד: האם אמרת מי אני? כן, ענה לו הפקיד. הבאתי לו את הפתק שבו כתבת מי אתה וכל הפרטים. "ואותי לא רוצה האדון לקבל"? כך הוא השתומם והתפלא מאוד. היתכן כדבר הזה? הוא ניסה לבקש מהשומר שישאל עוד הפעם עבורו, אבל השומר ביקש ממנו באדיבות שיסתלק מכאן תיכף ומיד, ואם לא הוא מזמין את המשטרה.
לא נותרה לו ברירה, הוא הוציא מהכיס עשרים רובל, נתן את זה לשומר ואמר לו שזה בשביל שהוא יחזור ויברר אצל האדון מה העניינים.
הכסף עזר חלקית. השומר הסביר לו שעכשיו הוא לא יכול להכנס גם אם הוא ייתן לו אלף רובל. הרי האדון יבין שהוא קיבל שוחד. אבל מה כן? תבוא לכאן בשעת צהריים, ואז אני יעשה בשבילך משהו שאני לא רגיל לעשות: אעשה את עצמי כאילו אני לא זוכר שכבר היית כאן ואני אכניס שוב את הפתק שבו אתה מבקש להכנס. נו, הייתה לו ברירה אחרת?
העו"ד חוזר בצהרים, כותב פתק חדש, השומר נכנס, ולדאבונו שוב אותה תשובה. השומר חוזר ואומר: האדון מסרב לקבל אתכם, והוא מבקש שתפסיקו לכתוב לו פתקים. הוא כבר ענה על זה בבוקר, ואין סיבה שיפריעו לו שוב.
העו"ד הולך לבית מלון אבל וחפוי ראש. הוא לא מצליח מה קרה לו לאדון הזה, הרי הוא חבר טוב שלי משכבר הימים והנה כעת הוא לא רוצה לפגוש אותי. בהתחלה כבר חשב העו"ד בגאוותו לוותר על עזרתו של החבר, אבל במחשבה שניה הוא הבין שכאן אין מקום לגאווה, אם החבר הזה לא יעזור לו הוא הולך להעביר כמה שנים טובות מחייו מאחורי סורג ובריח. אין ברירה, חייבים למצוא דרך להגיע אליו.
ואז החליט העו"ד שלמחרת הוא יארוב לו סמוך לבית, הוא ימתין עד שהוא יצא מביתו לעבודתו, ואז הוא ינסה לפנות אליו, אולי יחוס אולי ירחם. הוא עשה ככה.
בשעת בוקר מוקדמת הוא כבר חיכה לו שם. והנה הרגע מגיע, האדון עולה על הכרכרה, ואז העו"ד מתקדם אליו, ובקול תחנונים הוא קורא אליו: הוד מעלתו, שלום, אני זה חברך מהעיר הורדנא. אבל זה לא עזר לו כלום. הוא עשה את עצמו כאילו הוא לא שומע. לא הגיב כלום והוא נוסע לדרכו.
והעו"ד חושב לעצמו: מה עושים? לעזוב את פטרבורג בידים ריקות, הוא לא יכול, כי הנה זמן המשפט קרב ובא ומי יודע כמה זמן עלול הוא לשבת בבית הסוהר. בצר לו, לא נותרה לו שום ברירה אלא לעשות את הניסיון האחרון לדבר עם האדון, להשפיל עצמו לעפר ולהתבזות. אולי זה יעזור.
הוא נשאר לעמוד שם, ואחרי כמה שעות כשהאדון חזר, הוא פשוט השתטח על הרצפה והחל לבכות בקולי קולות: אנא, תחוס ותרחם עלי! באותם רגעים פתח האדון את פיו ואמר לו בתקיפות: אם אתה העזת לסגור את הדלת בפני רבי נחומקה מהורודנא, ראוי אתה שגם יסגרו בעדך את הדלת. אני הייתי איתך בחדר וראיתיך טורק את הדלת לרבי נחומקה, אז באותם שניות סיימתי איתך לחלוטין. גם הדלת שלי סגורה בפניך!
העו"ד ניסה להצטדק ולענות תירוצים. אבל האדון לא נתן לו לדבר ואמר לו במילים חד משמעיות: אתה זוכר שאמרת לרבי נחומקה: אין לי זמן אליך! אז כעת אני משתמש עם אותם מילים בדיוק ואומר לך שגם לי אין זמן אליך.
כדי שתעבור את פתח ביתי, כדי שתוכל להכנס לביתי ולדבר איתי, עליך לעשות דבר אחד ויחיד: סע כעת בחזרה להורודנא, תכנס לרבי נחומקה ותבקש ממנו רחמים שיסלח לך על העלבון הזה שהעלבת אותו. ואני גם לא אאמין לך, עד שהוא בכבודו ובעצמו יכתוב לך בפתק כי הוא סלח לך. בלי הפתק אין לך מה לחזור אלי! הדלת לא תיפתח לפניך רק אם פתק של רבי נחומקה.
לא הייתה לו ברירה. העו"ד עזב את פטרבורג חזר להורודנא כדי להשיג את הפתק המבוקש. הוא עמד בפני רבי נחומקה שקיבל אותו בסבר פנים יפות. מיד כשהוא שמע את מבוקשו, הוא אמר לו: אני לא צריך לסלוח לך! העו"ד נבהל: למה לא? ורבי נחומקה אמר לו במאור פנים: כי כבר סלחתי לך תיכף ומיד! מיד באותם רגעים החלטתי שאני מוחל לך, ואכן רבי נחומקה ישב וכתב פתק עבור העו"ד ובו הוא כתב שמעולם לא מצאתי את עצמי נעלב ונפגע מהעו"ד, אני לא לקחתי את המקרה ללבי וכבר באותם רגעים החלטתי שאין לי עליו שום תרעומת.
מיד עם קבלת הפתק, נחפז העו"ד לנסוע שנית לפטרבורג, שם כמובן נפתחו לפניו הדלתות ואותו אדם אכן השתדל עבורו בחלונות הגבוהים עד שהוא יצא זכאי בדינו.
*
העניין הזה בו רבי נחומקה מחל לאותו יהודי תיכף כשהוא פגע בו, הרבה לפני שהוא ביקש ממנו סליחה, מעלה כמובן את השאלה: מדוע באמת? מה העניין הזה למחול תיכף ומיד.
יש רעיון נפלא של הרבי הקדוש ר' יעקב דוד מאמשינוב.
מעשה שהיה ויהודי אחד עשה עוול נורא לרבי, הדבר כאב לרבי נורא, אבל באותם רגעים נעמד הרבי ואמר: אני מוחל ליהודי הזה בלב שלם, אין לי עליו שום טינה! התפלאו החסידים ושאלו את הרבי: הרי אותו פוגע לא ביקש מהרבי סליחה ומחילה, מה הרבי ממהר לסלוח לו?
נענה הרבי והסביר: נכון שעל פי דין ייתכן שאני לא חייב לסלוח לו, אבל בכל זאת אני ממהר לסלוח לו! אם אקפיד ואכעס ולא ארצה לסלוח לו, יתכן שברבות הימים לפתע יתברר שהוא כן צודק, והאמת אתו, ואז אני אהיה צריך לחפש אחריו בכדי להתנצל לפניו על כך שכעסתי עליו, ומי אומר שאמצא אותו באותו זמן? לכן אני מעדיף דבר ראשון לסלוח לו.
כעת מה יכול להיות? יתכן שהיה אסור לי למחול לו, וחטאתי בזה. לפני מי חטאתי? לפני הקב"ה. הרי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו והוא נמצא איתנו בכל מקום ובכל זמן, ותמיד אני אוכל לבקש שימחל לי על העבירה הזו.
*
כעת אנחנו יכולים לעבור לסיפור מופלא שאותו מספר אחד מתלמידיו המובהקים של רבינו האור החיים הוא הגאון רבינו החיד"א,
ומה שמעניין בזה הוא בכפליים: ראשית כל, החיד"א מספר את זה בספריו לפחות שש פעמים, ומה שעוד יותר מעניין זה שהחיד"א מתייחס לכך שהוא מספר את זה פעמים רבות והוא מסביר למה הוא עושה את זה: החיד"א כותב: "ודע שלהיות ענין זה יקר בעיני ודקדוק בעבודת השי"ת, אני מביאו כמה פעמים! כי על ידי זה ישמע חכם ויוסיף לקח!" ושוב כותב החיד"א פעם נוספת: "וכבר כתבתי שאני כותב זה הרבה פעמים להיותו יקר הערך ודברי מוסר צריך לחזור עליהם לעורר הלב ליראה את ה' וכולי האי ואולי".
מספר החיד"א שהוא שמע בעצמו מרבינו האור החיים הקדוש שפעם אחת היה מקרה ועשיר אחד תקיף זלזל בתלמיד חכם. פנה האור החיים אל התלמיד חכם וביקש ממנו שכדי שלא תהיה מחלוקת הוא מבקש ממנו שימחל לעשיר.
נענה החכם ואמר: מיד באותו רגע כבר מחלתי לאותו עשיר, והתלמיד חכם גם הסביר למה הוא מחל: כי כתוב בספר הזוהר הקדוש שהחטאים של בני ישראל עושים צער לשכינה הקדושה, ולכן, אם הוא לא היה מוחל, היה זו עבירה לעשיר והיה מזה צער לשכינה, צער להקדוש ברוך הוא. כדי שלא יהיה צער לשכינה הוא הקדים ומחל לו תיכף ומיד! והאור החיים הקדוש, כך מעיד החיד"א, מאוד נהנה מהפירוש הזה.
בספר 'דבש לפי' מביא החיד"א את הסיפור הזה והוא מסביר עם זה את מה שאמרו במסכת ראש השנה (יז.): "אמר רבא: כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר 'נושא עון ועבר על פשע', למי נושא עון – למי שעובר על פשע". המעביר על מידותיו – מי שמוחל לאחרים ומעביר על מידותיו בכדי שלא יהא צער לשכינה מאותה העבירה, הוא מרוויח, שמידה כנגד מידה, גם לו מעבירים על כל פשעיו, כדי שגם ממנו לא יהיה צער לשכינה.
*
את הרעיון הזה מביא החיד"א גם על הגמרא במסכת שבת (פח:): "תנו רבנן: עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין – עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו",
מעניין ששורש הדבר כתוב בשפת אמת בליקוטים על הש"ס, בשינוי קצת.
אומר השפת אמת: הרי חז"ל אומרים: כשאדם בצער, שכינה אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי [-כבד לי מראשי כבד לי מזרועי]. לכן הצדיקים שלא רוצים שהשכינה תצטער – הם שמחים ביסורים!!! כדי להקל את צער השכינה כביכול.
וכעין הרעיון הזה של השפת אמת כתוב בהרחבה בדברי החיד"א בספר פתח עינים. אומר החיד"א: כשמעליבים אדם, כשמשמיעים לו את חרפתו, יש לו יסורים. אבל כשהאדם יודע שהשכינה הקדושה גם מצטערת מזה, שזה מצער את השכינה, בגלל שיש כאן עבירה, וכל עבירה זה צער לשכינה, הרי שהאדם שמח ביסורים, וכך נמנע הצער מהשכינה.
*
אפשר לקחת את הרעיון הזה למקום נוסף:
אנחנו עומדים בדיוק באמצע חודש תמוז: ז'מני ת'שובה מ'משמשים ו'באים. אנחנו מבקשים מהקב"ה שיסלח לנו על עוונותינו.
אפשר לבקש על עצמנו, אבל אפשר לבקש על השכינה ולהגיד: כל עבירה היא צער לשכינה – אנחנו מבקשים שיסלחו לנו על העבירות בכדי שלא יהיה צער לשכינה, ובאופן כזה שהאדם אינו מבקש על עצמו, יותר קרוב הוא שתשובתו תתקבל והוא יזכה למחילת עוונות גמורה.
הרי יש את התפילה הידועה מרבינו האור החיים הקדוש, ומה הוא מבקש שם, מה מתפללים שם?
הִנְנוּ מִתְחַנְנִים וּבוֹכִים לְפָנֶיךָ ה' אָב הָרַחֲמָן עַל גָלוּת הַשְׁכִינָה הוֹשִׁיעָה ה' שְׁכִינָתְךָ וְדַבֵּק נַפְשֵׁינוּ בְּאַהֲבָתְךָ הַנְעִימָה וְהָעַרֵיבָה עַל נַפְשֵׁינוּ רוּחֵינוּ וְנִשְׁמָתֵינוּ וְייֵעוֹל מַלְכֵּנוּ בְּהֵיכְלֵיה.