אליעזר (לייזר) רוט
תושבי העיירה נובה קחובקה שלגדתו המערבית של נהר הדנייפר שבאוקראינה התרגלו לכיבוש הרוסי. זה לא נחמד, אבל לא נורא. בסך הכל הרוסים נותנים להם לחיות, ולא יורדים להם לחיים. זה לא כיבוש של עם זר ומנוכר, בסך הכל הם דוברים היטב את השפה הרוסית, התרבות שלהם די קרובה לזו הרוסית, ולמרות שהם מתגעגעים לאוקראינה שלהם, נכון שיש להם קרובי משפחה שמתגוררים בעיר חרסון שנמצאת ממש מעבר לנהר, אותם הם לא יכולים לבקר בימים אלו, אבל המלחמה הארורה הזאת תסתיים מתישהו, ובין אם הם יישארו ברוסיה או באוקראינה, הגבולות ייפתחו וחיים ישובו למסלולם התקין.
עם זאת, עננה קלה ריחפה מעל ראשיהם. היה להם חשש גדול וגם חשש קטן. החשש הגדול הוא שתופי המלחמה ישובו לרעום, כשאוקראינה תנסה לשחרר את העיירה מהכיבוש הרוסי. חלקם בוודאי מקווים שזה יקרה, אבל גם מבינים שמלחמה זה לא עסק פשוט, יהיו הפגזות, יפלו רקטות וטילים, זה יהיה מאוד מאוד לא נעים.
החשש היותר קטן הוא שמתישהו בעיצומה של המלחמה יקרוס הסכר, סכר נובה קחובקה, ואז יתחולל אסון.
החשש הגדול אולי עוד יתממש, אבל החשש הקטן כבר התחולל בפועל והפך למציאות קשה וקטלנית.
הסכר הענק שעצר כמות עצומה של מים באגם שאורכו למעלה משבעים קילומטרים ורוחבו מגיע גם הוא לכמה קילומטרים – השתחרר באחת. או שהוא קרס בגלל לחץ שהועמס עליו בכוונה תחילה, או שהוא הופצץ מהאוויר, אולי מיקשו אותו בחשאי ולאחר מכן הפעילו את המוקשים…
כך או כך, הסכר השתחרר, והמים החלו לזרום בקצב הולך וגובר. העיירה נובה קחובקה הוצפה והשכונות שלה שעל גדת הנהר, פשוט טבעו במים. חלק מהבתים נסחפו בזרם בשלמות. חלקם המשיכו עשרות קילומטרים עם הנהר, נשפכו אל הים השחור, ובהמשך הגיעו עד לחופיה של אודסה…
בשלב זה לא ברור כמה בני אדם שילמו בחייהם, אבל כולם יודעים לומר שהמספר לא צפוי להיות קטן. בכלל לא.
אבל כל זה, בנוסף להיותו מצב נתון ונכון מבחינה עובדתית, משמש גם כמשל למלחמה הגדולה מכל, מלחמת היצר.
זהו תפקידו של היצר הרע, להרדים אותנו. הוא נותן לנו את התחושה שהכל בסדר. יש איזשהו איום קטן שם, הרחק מעבר להרי החושך, קוראים לזה 'דין וחשבון', משהו שעושים עם האדם לאחר שהוא משיב נשמתו ליוצרו והולך לבית עולמו.
אבל זה רחוק… מעבר לסכר! שום דבר לא יזיז את הסכר הזה ממקומו. המים יישארו כלואים שם במאגר העצום… הם לא יהוו איום עלינו, עד לרגע שבו הם כן…