עליתי לתורה, התרגשתי וכמובן נתקעתי באמצע… לא הצלחתי לומר את הברכות. אבא ז"ל ניסה להרגיע אותי, "תנשום עמוק", הוא אמר לי

כשאנו קוראים בפרשת השבוע על דיבורים מיותרים של המרגלים והתוצאות החמורות, ובמקביל בימים אלו הלימודים במסלולי 'דף היומי בהלכה' ב'דרשו' הם בהלכות קריאת התורה, נזכרתי בשיחה מיוחדת ובסיפור מדהים שסיפר לנו הרב אהרן מרגלית. הדברים פורסמו כבר ע"י בעבר, אבל לאלה שלא קראו, זו הזדמנות וגם מי שכבר קרא כדאי לקרוא שוב ולהיזכר.

מי היה מאמין: הרב אהרן מרגלית, המרצה שהרצאותיו הפכו לשם דבר בעולם היהודי, אלפי אנשים נשבו בקסמו, בסגנון דיבורו השוטף והנובע כמעיין המתגבר, בעושר הלשוני שהוא מביא איתו לכל מקום, וברעיונות הנפלאים שהוא מעביר בהרצאותיו בדרכים מרתקות, בהומור מתובל ברגש יהודי חם, דווקא הוא זה שסבל בצעירותו מגמגום כבד, שלא אפשר לו אפילו לנהל שיחה שגרתית בלי חשש.

לא תמיד היה הרב אהרן מרגלית מרצה דגול. מי שקרא מעט את ספרו 'אתהלך' או שנחשף לסיפורו בדרך אחרת, יודע שהרב מרגלית סבל בצעירותו מגמגום כבד, שלא אפשר לו אפילו לנהל שיחה שגרתית בלי חשש. ומה קרה כשהוא נאלץ לעלות לתורה, ולברך את ברכות התורה בפני קהל המתפללים בבית הכנסת הגדול של מושב תפרח? זה היה נורא! פשוט טרגדיה! אבל על זה נדבר בהמשך.

"זה מאוד חשוב שהציבור יבין את הקשיים, שלפעמים הם לגמרי לא פשוטים, של נער בר מצווה, שעולה לתורה בפעם הראשונה בחייו", אומר הרב אהרן מרגלית. "הדברים אמורים אפילו במקרה שהנער עולה לעליה רגילה. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כשהוא עולה למפטיר וצריך לקרוא את הברכות הארוכות, ועל מקומות שבהם נוהגים שנער בר המצווה קורא את ההפטרה כולה אני כבר לא מדבר…

"חשבו רגע על אותו נער בר מצווה שעולה לתורה. כמה שבועות וחודשים הוא כבר מתכונן לרגע הזה. כמה הוא לחוץ וחושש להיכשל, לטעות להתבלבל. כמה לילות טרופים הוא העביר בתהיה איך זה יהיה ועד כמה הוא יצליח.

"חשוב לדעת לא להעיר, לא לקפוץ ולתקן את הנער כשיש לידו אבא וגבאי שידאגו לכך. וחשוב לא פחות להחמיא ולפרגן לאחר מעשה, לשבח אותו על הצורה בה אמר את הברכות, גם אם פה ושם היה כשל נקודתי".

הרב מרגלית מספר לנו סיפור טרי, שאירע שעה קלה לפני השיחה שקיימנו אתו. "ממש הערב, לפני כשעה, התקשרה אלי סבתא מבני ברק, ומספרת לי שהנכד שלה עולה לתורה בעוד שבועות אחדים. הוא רוצה לומר את ההפטרה כמנהג המקום בבית הכנסת בו הוא מתפלל, אבל יש בעיה: הוא מגמגם.

"הילד כמובן ניסה ללכת לכל מיני טיפולים ומטפלים, אבל זה לא עזר. הסבתא ושואלת אם יש לי טיפ קטן לנכד שלה שיוכל לעזור לו עם הגמגום. הנכד אמר שהוא מוכן לנסות, הוא מאמין שהוא יצליח את הברכות, גם ההפטרה עצמה נראית לי כמשהו שהוא מסוגל להתמודד אתו כי יש מנגינה מסודרת וזה הולך לו בקלות. הבעיה היא עם הברכות שאחרי ההפטרה, שם הוא חושש להיכשל.

"נתתי לה את ההצעות שנתתי. אמרתי לה שצריך לתת לבחור אפשרות להחליט אם הוא רוצה לעלות למפטיר ולאפשר לו לוותר על זה אם הוא כל כך חרד מכך. הרי אם אנשים ידברו על הגמגום שלו, ויעירו לו, ו'יעזרו' לו או יגלו סימנים של חוסר סבלנות, הטראומה יכולה ללוות אותו לאורך שנים.

"הצעתי גם שיאמר את הברכות בשקט, הוא לא חייב לצעוק בקול גדול, אם הוא יאמר אותם בטון שקט יותר, הסיכוי לטעות קטן יותר, וגם אם הוא כן המבוכה אינה גדולה כל כך. הצעתי גם שהאבא יעמוד לידו ויפזם לו את הברכות והמנגינה.

"בכל מקרה רואים מזה עד כמה זה עלול להיות קשה, לעלות לתורה. יש אנשים שלא מצליחים להבין את הקושי. הם עושים את זה בלי שום בעיה ואף לא פעם לא הרגישו חוסר ביטחון בכאלו מצבים, אבל הם צריכים לדעת שיש אנשים שאצלם זה שונה. יש אנשים שבאים עם חוסר ביטחון, מתבלבלים, מתרגשים, לוקחים ללב כל הערה וסוחבים אותה אתם לאורך זמן. זה נכון גם במבוגרים, וזה נכון שבעתיים בקרב נערים צעירים.

"לפני שנים אחדות שוחחתי עם בחור כבן 17, תושב רחובות, שהגיע לביתי לדבר איתי בימי בין הזמנים. הוא סיפר לי שבהיותו נער צעיר מיד אחרי הבר מצווה, המשגיח בחיידר שלח אותו להיות החזן, הוא לא כל כך רצה אבל המשגיח שכנע אותו מאוד והוא נעתר. הניסיון לא עלה יפה, והילדים האחרים לעגו לו והשאירו לו משקע כבד מאוד. מאד הוא לא ניגש יותר לעמוד.

"אני מצדי דיברתי על לבו שיארגן לעצמו חוויה מתקנת. שייגש שוב לעמוד ויראה שזה לא כזה נורא. עדיף בגיל 17 מאשר בגיל 40. הוא הלך לבית כנסת קטן וצדדי, עם מספר מתפללים מצומצם, וניגש לעמוד. אחרי התפילה הוא מרים אלי טלפון ובקול נכאים הוא מספר לי שהכל היה בסדר גמור, אבל אבא שלו שבמקרה התפלל באותו מניין, לא אמר לו כלום אחרי התפילה, וזה מאוד מצדיק לו למה אבא שלו לא החמיא לו, למרות שהוא ידע שהילד מסרב לגשת לעמוד כבר שנים בגלל החשש מתגובת המתפללים.

"אמרתי לו, אם אבא שלך לא מחמיא לך, תסחוט ממנו מחמאה. גש אליו בערב ותשאל אותו איך היה… לא ידעתי איזה עוול אני עושה לאותו בחור, כי לא האמנתי עד כמה יכול האבא להיות אטום לרחשי לבו של הילד. בשעת לילה מאוחרת הוא מקיש על דלת ביתי ללא תיאום מראש, במקרה הייתי בבית. הוא נכנס פנימה ופרץ בבכי. הוא אומר לי ר' אהרן לא תאמין מה קרה לי, עשיתי כעצתך, ושאלתי את אבא שלי אם היה בסדר, הוא אמר לי "כן, אבל התפללת מדי מהר". הילד נפגע עד עמקי נשמתו, ומאז כבר עברו כמה וכמה שנים, והוא לא מעז להתקרב לעמוד התפילה. אני בספק אם הוא יוכל להתפלל בשנת האבל על אבא שלו אחרי המאה ועשרים שלו…

"את האבא נשאיר רגע בצד, זה לא הנושא שלנו. בואו נראה מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור הזה. מילה טובה! מחמאה! זה כל מה שהבחור הצעיר הזה צריך כדי שהוא יקבל ביטחון וידע שהוא מסוגל לגשת לעמוד. תראו כמה חשובה מילת פרגון, הקהל לא יודע כמה המעיים של הבחור הזה התהפכו לפני שהוא עשה את זה. וגם אם זה בא לו בקלות, מה רע במחמאה? מישהו פעם הפסיד מכך שהוא החמיא לזולתו? להתרגל לפרגן ולהחמיא זה חשוב גם לאדם המחמיא ולא רק לאנשים שזוכים לקבל את המחמאות. צריך לזכור שאלו ספיקות של דאורייתא ולפעמים זה יותר מספק. מדובר פה על שפיכות דמים של ממש בחלק מהמקרים. למה לא להחמיא? הרי מקובל בידינו שחזקה על מחמאה שאינה שבה ריקם. אף אחד לא נעלב ממחמאה!".

את הסיפור מסיים ר' אהרן בזווית מאוד מאוד אישית, בה הוא מספר את סיפורו שלו, כילד שסבל מגמגום קשה, ונאלץ לעלות לתורה בשבת שאחרי בר המצווה שלו. סיפור שהסתיים בצורה מאוד עצובה.

"הרבה מאוד זמן לפני הבר מצווה שלי, כבר פחדתי מאוד מהיום שבו אצטרך לעלות לתורה בבית הכנסת, ולומר את ההפטרה. זה היה חוק ולא יעבור ביישוב תפרח בו התגוררנו, והבנתי שאין מנוס. התכוננתי זמן רב מראש, והייתי פשוט מבועת מהרעיון שאצטרך לעשות זאת.

"בסופו של דבר התברר שהחשש שלי היה בחלקו לשווא, כי השבת שלפני בר המצווה שלי היתה 'שבת חזון', ומנהג המקום היה שהרב, ורק הרב עולה למפטיר בשבת זו. נשמתי לרווחה, אבל הבעיה לא נעלמה לחלוטין, עדיין הייתי צריך לעלות לתורה בשבת שאחרי בר המצווה, 'שבת נחמו'.

"עליתי לתורה, התרגשתי וכמובן נתקעתי באמצע… לא הצלחתי לומר את הברכות. אבא ז"ל ניסה להרגיע אותי, "תנשום עמוק", הוא אמר לי, "תתחיל מהתחלה לאט לאט". עמדתי שם, מאוד מאוד נכלם, מנסה לחלץ את עצמי ולא מצליח להוציא הגה מהפה.

"ובעודי מנסה לאזור את הכח והאומץ לומר את הברכות, מישהו צועק מהירכתיים של בית הכנסת, "שים שתי אצבעות בפה, יהיה לך יותר קל". התבלבלתי לגמרי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, ובעודי מנסה להבין את משמעות הדברים מישהו אחר צועק מהצד האחר של בית הכנסת: "מה פתאום, זה לא יעזור כלום, תסתום את האף עם שתי אצבעות, ככה יהיה לך יותר קל".

"אבא אמר לי "אל תענה לאף אחד, תנשום עמוק עמוק", ותתחיל שוב מהתחלה לאט לאט לאט. אם לפני כן לא הצלחתי להוציא הגה מהפה, עכשיו כבר לא יכולתי אפילו לנשום עמוק, או לנשום בכלל. אני לא יודע כמה זמן זה לקח כל הסיפור הזה, אולי דקה אולי פחות אולי יותר. אבל בשבילי כל שניה נראתה כמו נצח. הילדים עומדים שם עם שקיות הנייר החומות כדי לזרוק עלי אחרי שאסיים את הברכות, הקהל נע בחוסר סבלנות ואני לא רואה את האור בקצה המנהרה.

"פתאום אני מוצא את עצמי מדדה במהירות על הקביים שלי, ונמלט מבית הכנסת. אבא היה בהלם, ברגע הראשון הוא לא ידע מה לעשות, אבל עד מהרה החל לרוץ אחרי.. אני מועיד את פני אל השירותים, אבא רודף אחרי מנסה לדחוף רגל בין הדלת למשקוף כדי למנוע ממני את סגירת הדלת, אבל הוא איחר בשניה. סגרתי את הדלת ונעלתי אותה. בכיתי משך שעה ארוכה, ואבא בחוץ מדבר על ליבי שאצא. רק אחרי שהוא הבטיח לי שאחרון המתפללים כבר הלך הביתה הסכמתי לצאת וכשהגעתי הביתה מיהרתי להסתגר בשירותים בבית, לא נטלתי ידיים לסעודה ולא ישבתי עם האורחים שהגיעו ממרחקים במיוחד לכבוד שבת הבר המצווה שלי.

"רק אחרי כשעתיים, לקראת ברכת המזון, יצאתי מהשירותים, שטפתי פנים והתיישבתי ליד השולחן בפנים נפולות. הסיפור נגמר, האנשים הללו שכחו שתי דקות אחר כך את מה שהיה, אבל אני, אני לקחתי איתי את הטראומה הזאת. היא ליוותה אותי המון שנים.

"אם היו מצליחים לשתוק עוד טיפה, אני מאמין שהייתי מצליח לומר את הברכות. הם היו יכולים למצוא משהו יותר יצירתי כדי לעודד אותי, אבל הם לא חשבו שיש פה ילד שכל אמירה כזאת יכולה להוריד אותו יותר, ולפגוע בנפשו פגיעה קשה מאוד".

• לסיום, מה המסר שאתה רוצה להעביר לציבור בסיפור הזה, או יותר נכון בצרור הסיפורים שסיפרת לנו?

"המסר מאוד ברור: תהיה רגיש! תחשוב על השני! לך זה קל לגשת לעמוד או לעלות לתורה, אבל לא לכל אחד זה קל. גם אם שליח הציבור, אינו מתפלל באופן המושלם ביותר, אל תמהר להעיר ולבקר. אל תהיה כמו זבוב שתמיד מתנחל על פח האשפה. אל תחפש תמיד איפה למתוח ביקורת ואיפה להעיר הערות שעלולות לפגוע.

"ויש לי גם מסר לשליח הציבור שהעירו לו, ולא משנה בן כמה הוא, אם הוא בן ששים ושבעים או שהוא נער צעיר בן 13 וחצי: תדעו לכם שכל העולם כולו לא שווה אפילו אנחה אחת, כך אומר השרף מקוצק. העירו לך? פגעו בך? אל תקים על זה אוהל, ואל תיפול פה. אם תשקע פה לא יהיה לך כח לצאת. קום, תנער מעצמך את הביקורת או ההערה הפוגענית, תפנים שאנשים שמתרגלים להעיר תמיד ימצאו למי להעיר, לך הלאה בלי לחשוב עליהם בכלל, ותמנע מעצמך הרבה מאוד כאב לב ומחשבות טורדניות.

(מתוך עלון 'שים שלום')